חוקר תרבות, עורך תוכן ומבקר קולנוע במגזין פורטפוליו. חי ונושם קולנוע מינקות וחיי את חייו כאדם שכותב עבור משמעות.
אחד הסרטים המרגשים, העמוקים והמתוקים בעיניי שמחכים השנה בפסטיבל אוטופיה הוא סרטו של הבמאי האוקראיני פבלו אוסטריקוב הינך היקום. אומנם מדובר בסרט מדע בדיוני שמופיעים בו כל הטרוֹפּים שאפשר לצפות להם: חלל, חלליות, אסונות ואפילו רובוט עם בינה מלאכותית (איך לא). אולם הוא אינו משתמש במוטיבי הז׳אנר כדי לברוא יקום, אלא דווקא כדי לנקות אותו מהם. רגע לפני שהוא הופך לדיוקן אפוקליפטי או דיסטופי, בשבריר השנייה הזאת, מתרחש קסם אנושי, פילוסופי וקולנועי על הכמיהה האנושית וזיקתה למרחב הקוסמי העצום ולאדמה גשמית זו של כדור הארץ.
גיבור הסרט הוא אנדריי, ספק אסטרונאוט, ספק נהג מהולל של חללית זבל באפס משיכה. תפקידו שגרתי וטכני. רוצה לומר: משמִים. הוא עובד צווארון כחול. שותפו היחיד לעבודה המייאשת הוא מקסים הרובוט, שאינו מפסיק להזכיר לו את כל המובן מאליו, לטרחן אותו, לעצבן אותו – ולפעמים אף להשחיל בדיחה לא מצחיקה. אבל ככל שהסרט מתקדם, מתבהרת המשמעות של הדמות הזאת: מקסים מתנהג כ״באדי״ קולנועי, רק שבתפקיד הזה אין חבר לצידו של אנדריי, רק חיקוי עלובלחבר כזה: הומור שמאיר את הבדידות במקום למלא אותה, וייצוג ארסי משהו על מערכות יחסים בין אדם לצ'אטג'יפיטו.
אנדריי הוא מיזנתרופ, שגם המרחק בחלל לא מצליח להרחיק אותו במידה מספקת מהמין האנושי. לפתע כדור הארץ מושמד, מתפוצץ, ממש אל מול עיניו. כך בתוך רגע קורסים לא רק הפלנטה והחיים שעליה, אלא גם עצם הרעיון שיש לאן לחזור.
אנדריי אינו מגיב בהתרגשות גדולה; הוא נראה מעוניין יותר לנצל את שארית זמנו על החללית ולעשות את המיטב. גם כשאין, ובכן, מיטב. תקצוב אוכל? מה זה משנה, עוד חודש, פחות חודש. אנרגיה? עדיף לנצל אותה על משהו אחר מחמצן. תועלתנות? נה. למה? כשחוסר תקווה מוחלט פוגש אדם שכבר מזמן בז למושג, לא קורה הרבה. יש רק קבלה פשוטה.
אבל אז קורה משהו. אנדריי מגלה שהוא אינו האיש האחרון שנותר בחיים. דרך ערוץ תקשורת מרוחק הוא יוצר קשר עם אישה נוספת – קתרין, אסטרונאוטית צרפתייה השוהה לבדה בתחנה רחוקה. עוד עקבה אנושית, רחוקה אך קיימת. הקשר ביניהם נרקם, מתקיים רק דרך קול ודיבור, ללא דמות, ללא מגע וללא הבטחה לעתיד. הרי אין עתיד.
דווקא הצמצום הזה, הבחירה להשאיר את הקשר ברמת הקול בלבד, הופכת אותו לאינטימי במיוחד ויוצרת מעין מראה הפוכה לאופן שבו צורכים היום מדיה. אין כאן מבט, אין מחוות גוף, אין דימוי שדרכו אפשר לפנטז הרבה ולקבל מעט. רק קול, נשימה, שתיקות קטנות. זהו חיבור אנושי מינימלי, כמעט טכני, אך מחזיק בתוכו עוצמה רגשית חריגה. לא כהבטחה, גם לא כפתיחה לסיפור אחר. רק קיום שנולד מתוך ריק.
אין כאן בהכרח תחילתו של רומן, וגם לא בשורה חדשה לטובת האנושות. זהו קשר שצומח בתוך סביבה שבה העולם כבר קרס והחזרה אליו אינה אפשרית. ובכל זאת משהו אצל אנדריי נע ומפשיר את ליבו. בתוך הכלום, האובדן והחוסר, הוא מגלה מחדש את הכמיהה שפעם זלזל בה – הצורך במישהו אחר.
במקום לשאול איך מצילים את האנושות, הסרט שואל שאלה צנועה בהרבה – ואולי אכזרית יותר: מה נשאר מהקשר האנושי כשהעתיד חדל להיות אפשרות? ומה יהיה מוכן אפילו המיזנתרופ הגדול ביותר להקריב למען הסיכוי הזעום לגעת, להתחבר עם ה"אחר" – האחר האחרון.
יש משהו עקרוני בשימוש של הינך היקום באמצעי ז'אנר המדע הבדיוני ככלי צמצום במקום הרחבת היריעה או הצפה באפקטים. בעידן שבו הז׳אנר מוצף בעודפות רעיונית, בספקטקלים תבניתיים, בפתרונות בומבסטיים ובקִצֵי עולם שמתרחשים אחת לשבוע, יצירתו של אוסטריקוב נעה בכיוון ההפוך: הוא מקלף את השכבות במקום להוסיף עליהן. אין בניית מיתולוגיה, אין תודעה קולקטיבית להציל, אין חזון עתידני מנופח. החלל אינו מרחב של הבטחה, והטכנולוגיה אינה גשר אלא מסגרת תחזוקה שמחזיקה חיים על הקצה. ממש על הקצה. התוצאה היא מדע בדיוני עיקש ועמוק, שמניח אדם בודד מול מה שנותר כשהרעיון של "מחר" התרוקן מתוכן.
במובן הזה הינך היקום מתגלה כיצירת אומנות אקזיסטנציאליסטית מובהקת שמעדיפה את ההווה על פני העתיד. אנדריי אינו רק "האדם האחרון"; הוא השתקפות של הצופה בן זמננו. כמו רבים, הוא מבודד אך מתפקד, מוקף במסכים ובזרמי מידע, וצופה בעולם קורס ממרחק בטוח לכאורה. החורבן אינו מזעזע אותו כי הוא כבר התרחש בנפש. כך הסרט מדבר אל עידן שבו הכמיהה לקשר מתקיימת, אך אינה בהכרח מובילה לשינוי, לתיקון או ליעד ברור. זוהי השתוקקות שמתקיימת למען ההשתוקקות כשלעצמה, לא כמנגנון גאולה.
הייאוש מפנה מקום לאומץ, הסלידה מאנושות מתחלפת באהבה, והרצון לנצל את הזמן שנותר הופך להבנה שיש לנצל את מה שנותר. הסרט הזה, הצנוע לכאורה, הופך לטלטלה רגשית – וגורם לגיבור האטום והקשוח לעורר אמפתיה נדירה. ככל שהסרט מצטנע בכוונותיו, כך גם הלב מתכווץ ויוצא אל גיבורו.
מדובר בסרט עדין, צנוע אך מרשים, שמצליח להפוך את השקט הקוסמי למראה פנימית של הבדידות האנושית. ברגעים היפים ביותר שלו, המרחב הריק נתפס כמו מרחב הנפש; והשאלות הגדולות על היקום המתרחב הופכות לשאלות על הלב, שנדמה כי נע בכיוון ההפוך.
הינך היקום אינו סרט על סוף האנושות, אלא על מה שנשאר מהאנושי כשכבר אין למה לחכות. לא גאולה, לא עתיד, לא חזון – רק קול אחד שממשיך לדבר אל קול אחר בתוך הוואקום. ובמובן הזה הינך היקום אינו מביט אל החלל. הוא מביט אל הצופה ושואל עד כמה גם הוא למד לחיות עם רעב אנושי למשהו רחוק – צליל נמוך, קלוש, שהופך ברגע ליקום שלם ולהרבה מעבר לו. עד כמה הוא ויתר, ועד כמה הוא מוכן – גם אם הוא אינו יכול להודות בכך – לנסות שוב.