המלצה | מעבר לייאוש ותקווה: מחשבות על דמיון

את הדיון על דמיון כמחולל יאוש ו/או תקווה אני מבקש לבצע בעזרת שתי קריאות ספרותיות מומלצות.

ראשית, ספרות המד"ב והפנטזיה בנויה, מטבעה, על ספקולציה – בוראת עולמות אפשריים במרחב-זמן, שואלת שאלות "מה-אם" ביחס לקהילות, תרבויות, ומערכים נפשיים הנוצרים בתנאים הספקולטיביים הללו. בעצם הפיכת ההווה לעולם אפשרי, אחד מני רבים, היא מערערת על תפיסות דטרמיניסטיות הרואות בו מצב הכרחי, סטטי, מובן מאליו מתוקף דת, אידיאולוגיה, חוקים היסטוריים או פסבדו-מדע. לכן, גם כאשר היא מתארת דיסטופיות פוסט-אפוקליפטיות חסרות תקווה, כביכול, היא גם מצביעה, לצד הייאוש הקונקרטי, על התקווה הגלומה בעצם יכולתה של המציאות להשתנות.

שנית, בעצם הייצוג האמנותי של חרדות ופרנויות יש משהו משחרר ונוסך תקווה; ואם להיות קצת פרוידיאניים, אז הוא קיים גם במימוש הספרותי של משאלות כמוסות (שחלק מספרות הפנטזיה בוודאי ממלאת עבור ילדים, כמו משאלת הַיַּתְמוּת הנפוצה כל כך, אך לא רק זו ולא רק עבורם).

הקריאה הראשונה היא מסוג זה, עולם מדומיין שהשלכותיו על עולמנו שלנו ברורות למדי. בנוסף, הדמיון משמש בו כדי לייצר אמפתיה לאחר ולזר, לפרק דעות קדומות וסטריאוטיפים.

הקריאה השנייה מעבירה את פעולת הדמיון מהיוצרת אלינו, הקוראים והקוראות. בתור כזו, היא כל-כולה מופת לנחמה ותקווה.

העולם כיער

אי שם בעבר נשאלתי על ספר טוב אודות "קולוניאליזם התיישבותי". התשובה שלי, שהפתיעה – וכנראה איכזבה את השואלים שציפו כנראה לכרך עב כרס וכבד ראש של תיאוריה אקדמית עדכנית – היתה ונשארה המלצה על רומן מז'אנר הפנטזיה/מד"ב מאת הסופרת האהובה עלי, אורסולה ק. לה-גווין. הספר נקרא בעברית "העולם כיער" (קצת פספוס של הכותרת המקורית, יפה ושאינה פשוטה לתרגום – The Word for World Is Forest, שתרגומה המילולי הוא "המלה ל'עולם' היא 'יער'") (הספר יצא לאור לראשונה ב-1972 באנגלית, ב-1983 ראה אור בעברית בהוצאת זמורה ביתן ובתרגום תמר עמית).

הספר מתאר מפגש בעולם מרוחק בין מתיישבים-מתנחלים ובין תושביו הילידים של אותו עולם. המהלך הספרותי הגאוני של לה-גווין, שמונע ממנו להיות משל שבלוני ומניפסט-המתחזה-לספרות, מתבסס על שימוש בדמיון, לא רק בכדי לברוא עולם וחברה במסגרת האנתרופולוגיה הספקולטיבית שמאפיינת אותה, אלא כדי לנוע בין תודעות וחוויות, לערער על המובן לנו מאליו וכדי לייצר אצלנו אמפתיה לאחר ולזר.

הפתיחה מתוארת דרך עיניו (ותודעתו, ותחושותיו) של מתיישב "לבן" (כלומר זר), באופן שמעורר בנו באופן אוטומטי אהדה אליו ולתפקידו, ובוז, סלידה, כעס על חוסר-צייתנות הילידים, הנתפסים בעיניו (ובעיננו) כחיות עבודה תת-אנושיות. זו אותה אוטומטיות שבה "ידענו" (כלומר, נותבנו "לדעת") מי ה"טובים" ומי ה"רעים" בספרי וסרטי ההרפתקאות של ילדותנו – הטובים היו ג'נטלמנים לבנים מאירופה, הרעים היו המון הילידים הפרוע לשמצה, שהתגודד בהמתנה לספינתם על החוף הפראי כדי לשרת אותם בהכנעה או כדי לטבוח בהם או חלילה לבשל אותם בסיר גדול; הטובים היו הקאובויז הלבנים, הרעים היו ה"אינדיאנים" המרדנים, האכזריים, וצמאי הדם, או ה"מקסיקאים" הבטלנים, המטונפים, תאבי הבצע.
ואז נבנה המהפך בעדינות ובהדרגה, בספר (ובתודעת הקורא/ת), ועימו ההזדהות, ההיכרות והאמפתיה עם התושבים המקוריים, הילידים, תרבותם ותפיסת עולמם. המהפך מביא שורה של תובנות, אחת מהן, פוליטית במיוחד, ראויה לציון כי היא לעתים קרובות נשכחת: הכובש, הפולש, המתנחל, המתיישב, הזר לא מביא עימו רק אמצעי לחימה, שיטור, ופיקוח שמבטיחים את עליונותו, בכוח, הוא גם מייבא איתו "חוקים", שהוא חוקק ושהוא גם אוכף. הוא הופך מסורות ואורחות חיים מקומיות לחסרות לגיטימציה שלא לומר, בלתי-חוקיות.

כך, איבדו ילידים-אמריקאים אדמות, מפני שלא התייצבו לרשום אותן עד לאיזה "תאריך קובע" במשרדו של איזה ראש עיר או שריף, כפי שפורסם במודעות בשפה שאינה שפתם, שנתלו על לוחות מודעות בערים שלא גרו בהן, ובהתבסס על חוקים ותקנות שלא רק שלא השתתפו בחקיקתם, אלא שלא ידעו על קיומם (והרי אי-ידיעת החוק אינה פוטרת מעונש; כך גם ניתן ללמוד מפרק הפתיחה של מדריך הטרמפיסט לגלקסיה, קלאסיקת המד"ב של דאגלס אדאמס, שהרי כדור הארץ מושמד על-מנת לפנות מקום למעקף על-חלל, כשהתוכניות לכך הוצגו למעלה מחמישים שנה במשרדי התכנון הגלקטיים המקומיים במערכת אלפא קנטאורי – א"א).

כך, חתם לוֹבֶּנְגוּלָה (זה היה שמו) מלך בני הנְבֵּלֵה (כך קראו להם) על הסכם חד-צדדי שהעניק זכויות לחברה של ססיל רודס ולכתר הבריטי בשטחי מה שייקרא בהמשך רודזיה (וכיום זימבאבווה), בשפה משפטית ועל פי חוקים שהבריטים הביאו עימם (וכשהוא, ככל הנראה, מסומם ביין אדום שעורבב בו אופיום, ותחת משמר כבד של חיילים חמושים במקלעים, אחד השימושים הראשונים של כלי הנשק הזה).

בספרה של לה-גווין הילידים מנצחים, בעקבות התקוממות אלימה, את הפולשים מהגלקסיה, שמוותרים על המשך העימות ובוחרים לכבד את האוטונומיה של המקומיים. אבל הם גם משלמים מחיר כבד – אובדן האתוס הפציפיסטי ושוחר השלום שאפיין את תרבותם. במובן זה, מהעימות יוצאים מפסידים בלבד. הדימיון של לה-גווין לא רק שב ומציב בפנינו את השאלה המוסרית הקלישאתית-משהו של "האם המטרה מקדשת את האמצעים", אלא גם את שאלתו/תשובתו החריפה של אלבר קאמי" "מה מקדש את המטרה", שעליה הוא עונה, נאמן לדרכו, "האמצעים".

משאלתו של מומינטרול

הדוגמה השנייה (שאהובה עליי במיוחד) היא השימוש בדמיונם של הקוראים והקוראות, דוגמה שמתארת רגע שכלל לא מתרחש בספר, אלא אחרי שהספר מסתיים. כשקראתי את הספר לראשונה קראו לו משפחת החיות המוזרות, ואף ילד או מבוגר שהכרתי לא שמע עליו או על טובה ינסון, הסופרת. הוא היה הסוד הפרטי שלי. היום, בתרגום עדכני, הוא נקרא מגבעת המכשף וגיבוריו המומינים מוכרים לכל, לא מעט בזכות סדרת האנימציה הפופולרית.

בסוף הספר מבקש מומינטרול מהמכשף שישלח את שולחן המסיבה העמוס כל טוב לחברו סנופקין, הנודד לו אי-שם בלילה, לבדו. זו בקשה נאצלה מאת חבר אמיתי, המשתמש (וכביכול, מבזבז) את משאלתו היחידה כדי לשמח את ידיד נפשו.
כאן הספר מסתיים, אבל רגע הקסם הוא בדמיון: הרגע שבו, במעבה יער, בלילה חשוך וקר, יורד שולחן מסיבה מלא ומרומם נפש מהשמיים ובהפתעה מוחלטת, בשביל סנופקין. אני מדמיין אותו מחייך לעצמו, המתנה אינה השולחן עצמו, אלא הכוונה. מומינטרול מעניק לסנופקין את המתנה הכי יפה, רגע של חסד בלתי צפוי.

(הספר הראשון בסדרת הרפתקאות המומינים יצא לאור בשפה הפינית בשנת 1945, הספר המדובר,מגבעת המכשף, השלישי בסדרה, יצא לאור בשנת 1948. הוא תורגם ויצא לאור בעברית לראשונה בשם משפחת החיות המוזרות בשנת 1958, תחת הוצאת הדר ובתרגום אוריאל אופק, ובשנית בשנת 2010, תחת בשם הסיפור על מגבעת המכשף, בהוצאת כתר ובתרגום דנה כספי).