פרובוקציה | אומנות כתחבולה

"המחשב ויל אאוטסמארט אס, כך ניתן לסכם
(אף אם זה די לא פשוט לתרגם)
ולנו נותר את האף לעקם
לעשות לו פרצוף
ולהתחכם

כי בכך יתרוננו, לפחות יחסית,
המחשב ויל אאוטסמארט אס,
באט ווי ויל אאוטסמארטאס איט."

מתוך הפואמה "צימוד", מן הספר מקש הרווח (הוצאת מעין, 2013)

בשנים האחרונות יש שפע הולך וגדל של כלים מבוססי בינה מלאכותית ליצירת דימויים, טקסטים וצלילים, ובמיוחד יכולות לחקות סגנונות מזוהים כגון זה של סטודיו גיבלי. לעומתם מתרבים הקולות הטוענים כי הבינה המלאכותית מפקיעה את האומנות מבני האדם ואף מייתרת את עצם העשייה האומנותית. לפי עמדה זו, כאשר מכונה מסוגלת לייצר תוצרים אסתטיים משכנעים בלחיצת כפתור, האומנות מאבדת את ייחודה האנושי ואת צידוקה התרבותי. הטענה שתוצג להלן היא כי משבר מסוג זה כבר התרחש פעמיים בתולדות האומנות המודרנית. בשני המקרים טכנולוגיה או מבנה חברתי ערערו באופן דומה על תפקיד האומנות וערכה, אך לא הביאו לקיצה, אלא הובילו מהלך של הסטה עמוקה בהגדרת תפקידה. הבינה המלאכותית, לפיכך, אינה סוף האומנות, אלא רגע נוסף שבו היא נדרשת להגדיר מחדש מהו מקומה ומהו הממד האנושי, שלפחות באופן זמני אינו ניתן לאוטומציה.

המצאת הצילום והתפתחותו לאורך המאה ה־19 יצרה באומנות הציור משבר עמוק בתחילת המאה העשרים, הדומה באופן מפתיע לשיח העכשווי סביב בינה מלאכותית. מרגע שהשעתוק המכני התעלה על היד האנושית בדיוק, בפרספקטיבה ובנאמנות למציאות, ניצבו הציירים לפני שאלה קיומית פשוטה אך מערערת: אם מכונה יכולה לעשות זאת טוב יותר, לשם מה לצייר? התשובה לא נמצאה בניסיון להתחרות בטכנולוגיה על מגרשה, אלא במהלך עמוק של הגדרת מהות הציור מחדש. הציור חדל מלהיות בראש ובראשונה אמצעי לייצוג העולם, והפך לזירה של חקירה עצמית. מוקד העשייה הוסט ממה שמיוצג לאופן שבו הייצוג פועל, מאשליה חזותית לחוויית תפיסה, ומתיאור של מציאות חיצונית לעיסוק בחומריות, במחווה ובסובייקטיביות של היד והעין. כך, במקום להיעלם, מצא הציור תפקיד חדש שהצילום לא החליף. בטווח הקצר זה הוביל ליצירת תנועות אומנותיות רבות שהחלו בציור והשפיעו גם על תחומים אחרים: האימפרסיוניזם העדיף תפיסה על פני דיוק, האקספרסיוניזם העדיף רגש על פני נאמנות למציאות, הקוביזם פירק את נקודת המבט האחת לריבוי נקודות מבט, והאבסטרקציה הפנתה את הציור להתבונן בעצמו.

המשבר השני התרחש כאשר האומנות מצאה את עצמה טובעת במנגנונים קפיטליסטיים של ייצור, הפצה וסחר. בשנות השישים של המאה העשרים הפך האובייקט האומנותי לסחורה מובהקת, שערכה נקבע לא רק לפי איכויות אסתטיות אלא לפי נדירות, חתימה, שוק ואספנות. על רקע זה צמחה האומנות הקונספטואלית כמהלך ביקורתי מודע שלא ביקש לייצר אובייקט טוב או מקורי יותר, אלא לערער על עצם הצורך באובייקט. אומנים החלו להציע רעיונות, טקסטים, הוראות, פעולות ותיעוד, ולעיתים אף ויתרו כליל על תוצר חומרי. האומנות הוסטה מן המעשה אל ההצהרה, מן החפץ אל המסגרת, ומן השאלה "מה נעשה?" לשאלה "כיצד ולמה דבר מה מוגדר כאומנות?" גם כאן, בדומה לצילום, לא היה זה קץ האומנות אלא שינוי תפקידה: במקום לייצר ערך דרך חומר או מיומנות, היא החלה לפעול כתחבולה מושגית בתוך מערכת שכבר יודעת לספוג כל אובייקט ולהמירו לערך כלכלי.

הבינה המלאכותית היא החוליה השלישית בשרשרת לוגית אחת: המרדף המתמיד שבו הטכנולוגיה דולקת בעקבות האומנות ומפקיעה ממנה טריטוריות בשיטתיות. הדינמיקה הזאת חושפת עקרון פעולה אכזרי אך מעורר: הטכנולוגיה הופכת אסתטיקה לטכניקה. מה שהיה אתמול פריצת דרך סגנונית, ביטוי חד־פעמי של גאונות או "הילה" של יצירה, הופך מחר לפילטר, לפקודה או לכפתור בתוכנה. הצילום הפך את הריאליזם לטכניקה מכנית; הקפיטליזם הפך את האובייקט לטכניקה פיננסית; וכעת הבינה ממסגרת את עצם היצירתיות, הסגנון והמיזוג האסוציאטיבי כטכניקה חישובית נגישה לכול. האומן נדרש להיות נמלט נצחי: ברגע שהטכנולוגיה לומדת לחקות את המהלך האומנותי, הוא חדל מלהיות אומנות והופך לייצור. האומן חייב לנטוש את הטריטוריה הכבושה ולנוס אל המרחב שעדיין נותר עמום, כאוטי ובלתי ניתן לחישוב.

במובן זה העידן הנוכחי מחזיר אותנו אל ויקטור שקלובסקי ואל מאמרו המכונן "אומנות כתחבולה" (1917). שקלובסקי הזהיר כי "האוטומטיזציה בולעת את החפצים, את הבגדים… ואת הפחד מפני המלחמה", וכי תפקיד האומנות הוא לייצר הזרה: להוציא את הדברים מהאוטומטיות של התפיסה ולהחזיר לנו את תחושת החיים. הבינה המלאכותית היא מכונת האוטומטיזציה האולטימטיבית; היא בולעת את כל סגנונות העבר ופולטת אותם כתבניות מזוהות המרדימות את התודעה. היא מעכלת את הזוועה ואת היופי באדישות סטטיסטית שווה. זה הזמן ל"אומנות כתחבולה 2.0", שמחליפה את השימוש בטכניקה כדי לייצר דימוי – בשימוש בתחבולה כדי לחמוק מהמכונה. אם המחשב "יעלה עלינו" (outsmart us) ביכולת לייצר את המוכר והצפוי, המעשה האומנותי החדש הוא ה־Outsmart-ass: היכולת להתחכם, לשבש ולמצוא את הפרצה שבה האלגוריתם נכשל, בזיהוי היכן הוא כבר חדל להיות אנושי. האמנות נשארת המקום שבו האדם מתעקש להיות לא יעיל, לא צפוי, גליצ'י ותחמן, ולפחות באופן זמני בלתי נתפס בידי המודל שנועד לחקות אותו.