המלצה | "הנער הקדוש": הכתות שאנחנו נולדים אליהן

הנער הקדוש הוא סרט איטלקי מבריק, מרגש וכואב (בבימויו של פאולו סטריפולי) שהוקרן בפסטיבל ונציה האחרון. הסרט מספר על מורה מדוכא שמגיע לעיירה קטנה בשם רמיס המכונה גם "עמק החיוכים", שם נדמה שלכולם טוב בחיים, אך ככל שהמורה מתערה יותר בקהילה, הוא מגלה את הבסיס החולני הקיים במקום ואת העובדה שהקהילה החביבה היא בעצם כת. מושא ההערצה של אנשי העיירה הוא מטאו, נער בן חמש עשרה עם פני מלאך. מתאו היה רוצה לחוות את הילדות שלו (ולממש את אהבתו כלפי ילד מהכתה שהוא מאוהב בו), אך ראשי הקהילה כופים עליו לוותר על כל פעילות המאפיינת את בני גילו ולהקדיש את עצמו ל… ובכן, חיבוקים. נשמע כיף, אבל אלו לא סוג החיבוקים שאתם מכירים. על ידי חיבוק מתאו מסוגל לספוג את כל הכאב של האדם שמחבק אותו. הבעיה היא שהכאב נשאר אצל מתאו שנהפך עם השנים לשק החבטות הרגשי של הקהילה. רוב הזמן מתאו יושב לבד בחדר שלו עם הכאב של סובביו בתוכו, כאב שבסופו של דבר יתפוצץ לכולם בפרצוף. 

הסרט מעלה שאלות רבות על הגבול בין כת לדת ובין דת לזהות ואי אפשר שלא לקחת את אותן השאלות ולהפנות אותן אלינו; עד כמה הזהות שלנו נכפית עלינו על ידי המקום אליו אנחנו נולדים? האם החופש שאנחנו חושבים שיש לנו הוא אמיתי או שהוא אשליה שתפקידה להשאיר אותנו כנועים ושקטים? האם התשוקות שלנו אותנטיות או שהן שטיפת מוח של החברה המודרנית? במה אנחנו מאמינים באמת? באלוהים? בצייתנות? האם כל דת היא כת? יש מצב.

מתוך הסרט הנער הקדוש, 2025

ואמרו אמן

בנער הקדוש הזהות הדתית קודמת לכל. עוד בתור תינוק שלא יכול לדבר או להתנגד מטאו מוגדר כ"מיוחד", כבעל כוחות ריפוי ומהרגע הזה חייו אינם שלו. אף אחד לא שאל את הנער הקדוש אם הוא בכלל רוצה להיות קדוש ויש סיכוי שאם היה נולד במקום אחר, הוא בכלל היה אליאו מהסרט קרא לי בשמך. הקהילה של מתאו כופה עליו להקריב את נשמתו וגופו ולאחסן את הכאב הבלתי נסבל של הקהילה שלו בתוכו, כדי שהם לא יצטרכו לשאת אותו בעצמם. מתאו לא בוחר בחותמת הקדושה יותר משתינוק יהודי בוחר להיפרד מחתיכה מבשרו בברית מילה, ולא שם נגמר הדמיון בין מתאו לבין כל ילד יהודי, דתי, מסורתי או חילוני. בכולנו יש איזשהו מתאו שלא באמת עשה בחירה מסוימת בחייו, אלא הונחה על ידי הסביבה לחשוב שהוא כן.

כל דת בנויה על הבסיס הזה. בקהילות דתיות, ילדים מוגדרים כדתיים עוד לפני שהם מדברים. הם מולבשים במדים של אותה דת, מתבקשים לצמצם את עולמם ללימודי תורה זו או אחרת ומקבלים מערכת חוקים שמי שלא מציית לה ימצא את עצמו בחוץ ובחוץ, נאמר להם, הכל רע. כשנולדים לדת (או לכת) יש מהפרט ציפיות מאד ברורות. הרעיון הוא שאתה חלק ממשהו הרבה יותר גדול ממך וחלק מההקרבה שעליך לעשות היא לוותר על עצמך כאינדיבידואל. בלי הקבוצה אתה כלום. כמו בקיבוץ, כמו בלהקה, כמו בקבוצת כדורגל.

מתוך הסרט הנער הקדוש, 2025

למות בעד ארצנו, טוב?

גם בכל מערכת צבאית בעולם אפשר למצוא אלמנטים של כת. הסביבה הקרובה של מתאו, זו שעושה קופה על כל חיבוק, מדברת על גורל ועל טובת הכלל. בתוך חוקי המשחק של רמיס, הגוף של מתאו הוא לא גוף, אלא ממש פח אשפה לכאב שאף אחד לא מרוקן. ממש כמו טראומות שמתווספות לנפשו של לוחם עם כל מלחמה שהוא משתתף בה. האם מישהו מרוקן את פח הכאב הזה? האם יש באמת דרך לרוקנו? אצלנו, למשל, כבר בתיכון מגיעים לבית הספר נציגים של צה"ל ומתייחסים לתלמידים הצעירים מולם בתור חיילים לעתיד שאולי יצטרכו או לא יצטרכו להקריב את חייהם למען המדינה. עובדה זו מתבקשת להתקבל אצל כל ילד באודיטוריום בשקט ובנימוס כמציאות עתידית, ממש כמו שמטאו מקבל בשקט ובנימוס כל חיבוק עמוס כאב אינסופי. 

הסרט הנער הקדוש מדגיש את העובדה שכת זה לא רק עניין דתי, אלא גם חברתי. מאד ברור אילו חיים יהיו למטאו, כמו שברור לכל חילוני איזה חיים מצופים ממנו: לימודים, צבא, עבודה, חתונה ומשפחה. יש כמובן בכלוב הזה אשליות של בחירה חופשית כמו נושא הלימוד (רק שלא יהיה אומנות), מה יהיה בדיוק התפקיד בצבא, עם מי להתחתן (איזה עדה היא?), איפה לקיים את החתונה (חוות רונית או בחצר) וכמה ילדים לעשות (עד שיוצא בן). אם במקרה לוקח יותר מדי זמן בין שלב לשלב, אתם מקוטלגים כבעייתיים. המערכת לא תשתנה ולא תעצור לעולם וכולם רק מחכים לרגע בו תתעשתו ותשובו לכביש המהיר לנורמליות; שם לכאורה מקומכם. 

מתוך הסרט הנער הקדוש, 2025

כלוב הלך לחפש ציפור

בכתות ודתות, אתה חייב לרצות את מה שכל השאר רוצים. כל רצון אחר הוא לא מקובל. כשמתאו מתנגד לחבק הוא נחשב לפחדן; הדת תופסת חזרה בשאלה ככישלון ובצבא הסירוב להתגייס נחשב בגידה. המערכת תמצא דרך להעניש ולא באלימות, אלא על ידי לקיחת הזהות שלך. נידוי. בידוד. יגרמו לך להרגיש שהפסדת, אפילו אם זכית בחייך מחדש. 

המסר הכי חשוב בנער הקדוש הוא שהכת הכי מסוכנת היא זו שאתה נולד לתוכה. החוקים והמדים משתנים ממקום למקום, מדינה, כת, דת, קיבוץ, מקהלה, ווטאבר. בסופו של דבר, זה הכל אותו שיט; מערכת שנקבעה הרבה לפני שנולדת ומעולם לא הסכמת להיות חלק ממנה. הזהות, החלומות, התשוקות, ההצלחות והכשלונות שלנו תמיד יהיו ביחס למקום בו נולדנו. לפעמים זה ירגיש כמו שורשים ולפעמים כמו שלשלאות.