המלצה | ילדים זו שמחה?

בחיבור שמוקדש לספר קהלת, הפילוסוף סרן קירקגור אומר שבילדותנו, הכנסייה (או בית הכנסת לצורך העניין) תמיד קרובה לחצר אבינו. כלומר, שקל יותר להאמין באלוהים כשזה מה שההורים אומרים לך לעשות. אבל מסתתרת באמירה זו רובד נוסף, והוא שחייהם של ילדים הם בסך הכול די מבורכים וטובים, ולכן  לילד קל לאהוב את אלוהים. ככל שאנחנו גדלים וחיינו מתמלאים בצרות, כך קשה לנו יותר לראות את החיים כטובים, וקל לנו יותר לקלל את חיינו ולכפור באל. קירקגור מבקש שנסלח לקהלת על המרירות שלו, ונבין שהוא רק מנסה להזהיר את הצעירים מפני הציניות של התבגרותם.

לכולנו יש עבר, לכולנו יש עתיד. אם בעבר שלנו הכנסייה הייתה קרובה לחצר אבינו, קל יהיה להתרפק עליו. אבל כשהעבר נורא ומלא טראומה, אנחנו מסתכלים לעבר העתיד כדי לשאול ממנו תקוות, כדי לדמיין את  חיינו באופן שראוי לחיות אותם. זה מה שסרחיו, ג'ודוקא לשעבר, מחפש בכפר רמיס אליו הוא נוסע בפתיחת הסרט הנער הקדוש. משהו נורא מעברו רודף אותו, אבל אולי עבודה כמורה לחינוך גופני תוכל להוציא אותו מהנאחס.

אלא שלכפר רמיס יש עבר משלו. בעברו, תאונת רכבת הרגה עשרות מתושבי הכפר. האם כפר ששרד אסון שכזה יכול להיות המקום בו הכאב של סרחיו ימצא מרפא? כן. כי לכפר רמיס יש נער קדוש – מתאו. ילדים זו שמחה, ילדים זו ברכה. ומתאו יכול לפתור את כל הבעיות של כולם. כל מה שצריך זה לאפשר לכל אחד מתושבי הכפר לחבק אותו בכל פעם שהוא מרגיש עצב, ומתאו ייקח על עצמו את הכאב של כולם, וישאיר אותם מסופקים. מה כבר יכול להשתבש?

ובכן, מתאו הוא נער מתבגר דפוק וחסר חברים. הכוחות המיוחדים שלו מאפשרים לו לקבל פטור משיעורי ספורט ולחבל בחייהם של הבריונים שמתעסקים איתו, ולא מתחשק לו להתייצב כל יום לעבודה של להתמודד עם הצרות של כולם. הוא גם נער מתוק, הוא רוצה תחביבים חדשים, חברים חדשים, הוא רוצה ללמוד ג'ודו ולנצח בלי שילדי העיר יתנו לו, רק כי הוא ההנער הקדוש. ככה זה ילדים, אנחנו רוצים מהם ברכה אבל הם רוצים לשרוד את בית הספר, לחטט באף ולהסתכל בטלפון. הם מקור לגאווה, הם מקור לשנאה, הם מקור לשעמום, הם מה שהם. מה שהם לא, זה פתרון לכל בעיות העבר.

הנער הקדוש הוא סיפור על התמודדות עם טראומה שלא נותן הנחות לאף אחד. אי אפשר להתעלם מהעבר. אי אפשר לצפות שהדור הבא יציל אותנו מעצמנו. הדור הבא צריך את ההזדמנות לדפוק את החיים של עצמו, הוא לא יכול להתמודד עם הדפיקות של החיים שלנו. סרחיו יודע את כל זה, אנחנו יודעים את כל זה. האימה בסרט הזה לא מגיעה ממפלצת שמגיחה פתאום כמו חייזר לכדור הארץ. היא ברורה בכל שלב. האימה מגיעה באיטיות מזדחלת ומשובחת עם שיבתו של המודחק לתוך רגע שיא ששואל מי מוכן להתמודד עם הבעיות שלו ומי מוכן למות בעודו מנסה לברוח מהן.

קירקגור, אגב, מציע אינטגרציה. לדעתו לכולנו יש מספיק טוב ורע בחיים כדי להשלים עם אלוהים והחיים שהוא נתן לנו. הבעיה היא שכשהרע מכה בנו אנחנו מקללים את האל יותר משאנחנו מודים לו על הטוב. רק אדם שלוקח אחריות על החיים שלו, אדם שלם, יכול להשלים עם אלוהים. רק אדם שלם יכול לאהוב את החיים. אבל מתאו הוא רק ילד, וכבר מצפים ממנו להיות הכומר בכנסייה שקרובה לחצר אביו.