המלצה | המסלול שלי באוטופיה – הליכה לשיגעון

לאורך ההיסטוריה יצירות ז'אנריות היו הראשונות להתמודד עם המציאות. המסגרת הפנטסטית נמצאה מיטבית לבטא תחושות ורגשות של יוצרים ושל חברה בזמן אמת: מהאקספרסיוניזם הגרמני, שבסרטי מד"ב ואימה ביטא את השבר בלב רפובליקת ויימאר (כפי שניסח קרקאואר בספרו מקליגרי ועד היטלר); דרך גודזילה שהיה מהסרטים הראשונים לעסוק בהשלכות הנשק הגרעיני; עבור בכוכב הקופים שהצליח לדבר על גזענות במקביל לתנועה לזכויות האזרח; ועד המנסרים מטקסס שדן לראשונה בהשלכות מלחמת וייטנאם על הציבור האמריקאי. בעיניי זוהי גם החשיבות של פסטיבל אוטופיה. הפסטיבל מאפשר לנו להסתכל בצורה מרוכזת בצורות השונות שבהן העולם רואה את עצמו כיום. הפחדים העמוקים ביותר והדמיונות המופרעים ביותר. 

אם אתאר במילה אחת את התוכנייה של פסטיבל אוטופיה השנה, המילה היא "שיגעון". גם במובן ה"צביקה פיקי" של המילה וגם בתכנים שבהם סרטי התוכנייה עוסקים. זו גם המילה שבה אבחר לתאר את המציאות של ימינו. העולם התחרפן והתחושה היא שנעלמה היציבות. כשלא ברור לאיזו מציאות תתעורר מחר בבוקר, הדבר המפחיד ביותר הופך להיות ההווה. מעניין לראות שזו תחושה כלל־עולמית. מניו זילנד לארגנטינה, מאסטוניה לקוריאה הדרומית, הטירוף ניצב בפתח הדלת – וסרטי המדע הבדיוני של כל לאום נקראים לסדר אותו.

עם זאת, לא הכול פסימי. דווקא בתוך השיגעון יצירות רבות בתוכנייה השנה נאחזות בדבר החזק ביותר – הקשר האנושי. סרטים רבים בפסטיבל מוצאים את ההיגיון בחיבור לאנשים אחרים וחושפים בפנינו תקווה לעתיד טוב יותר. 

השילוב בין מציאות לא אפשרית לתקווה הוליד תוכנייה מעניינת, מגוונת ורלוונטית מתמיד. כל אחד יוכל בעיניי למצוא בה סרט שיתאים לו, יצירה שתדבר אליו באופן אישי. אין כמעט ז'אנר שהתוכנייה אינה כוללת: מרוחות רפאים למסע בזמן, מרובוטים למפלצות, מיקומים מקבילים לרוצחים סדרתיים – ואני יכול להמשיך ולהמשיך. מספר סרטי הז'אנר המופלאים שיצאו השנה בלתי נתפס, ונדרש מאמץ רב לצמצם אותם לפסטיבל בודד. אני מקווה שהצלחנו במשימה ומאוד נשמח לראות אתכם בפסטיבל.

לסיכום, כמה מסרטי התוכנייה החביבים עליי במיוחד (אף שכולם היו בניי ובנותיי):

אלפא (סרט הנעילה של הפסטיבל, שבת, 3.1, 21:00): 

הסרט האהוב עליי בשנה החולפת, גם מחוץ למסגרת הפסטיבל. ג'וליה דקארנו יצרה סרט מופרע ואפל המלא בחמלה ובאהבת אדם. סרט שרואים עם הלב בחוץ ובעיניים דומעות, שמדגים את הכוח המופלא והמשתק של משפחה. אם לבחור סרט אחד בפסטיבל השנה, זהו הסרט (אבל אל תעשו את זה, בואו לכולם).

דולי (יום שישי, 2.1, 21:45):

סרט ש"מופרע" היא מילה עדינה מדי בשבילו. במהלך הצפייה בסרט קרה לי דבר שלא התרחש שנים רבות: הייתי צריך להדליק את האור בחדר, כי אין מצב שאראה את הסרט הזה לבד בחושך. בצילום יפהפה ומלוכלך ב־16 מ"מ, לצד אפקטים פרקטיים מרשימים בריאליסטיות שלהם, דולי הוא מופת של אימה והסרט המפחיד ביותר שראיתי השנה. 

רפובליקת המוחות (יום שלישי, 30.12, 19:15):

נמשיך במוטיב הטירוף. מעשיית מד"ב / פנטזיה / סאטירה / הכנס כאן כל ז'אנר אחר. סרט שמעמיס עליך מידע ורעיונות בקצב מסחרר, אך אינו מאבד עניין לרגע. מדובר בסרט מוזר, מעורר מחשבה וכיף חיים. 

הבתולה מאגם המחצבה (יום חמישי, 1.1, 22:00)

סרט התבגרות מסעיר, מרגש, קשוח ואנושי מאוד. מהסרטים שנועדו להיות מוקרנים בפסטיבל ז'אנר ואחריו לככב בעשרות תזות שונות על קולנוע. עומד בגאון בין סרטים כמו ואת אמא שלך גם מצד אחד וקארי מצד שני. מסרטי האימה הנדירים שאני באמת מאמין שהם לכל אחד. 

מלתעות (יום רביעי, 31.12, 21:00)

יש קצת רמאות בהמלצה על אחד הסרטים הגדולים בתולדות הקולנוע, אך זו אינה רק המלצה על הסרט אלא גם על ההקרנה. לפני שנתיים זכיתי לראות על המסך הגדול את הרסטורציה של מלתעות שנקרין בפסטיבל, ומדובר כנראה בחווית הצפייה הכי מרהיבה שהייתה לי. לטעמי גם בצפיות ביתיות מדובר בסרט הכיפי בכל הזמנים, אך המסך הגדול חושף את הדיוק, התחכום והיצירתיות של כל בחירה בסרט. מעטים הסרטים שהם הצדקה כל כך ברורה לכוחו של הקולנוע.