פרובוקציה | סערת חיינו

בנעוריי גרתי בגבעות מודיעין המשקיפות על יהודה ושומרון. הימים היו תקופת אוסלו. ביום התפוצצו אוטובוסים ובלילה היו לי סיוטים על מחתרות שמנהלות מלחמת גרילה בהגנה על יישובים. חלמתי על זחילה בתעלות, באתרי בנייה, בחורבות שבגבעות. פחדתי מהאפשרות של פלישה לבתי היישוב. בכיתה חלמתי בהקיץ על מהלכי התקפה והגנה בין הגבעות. בחזרה מבית הספר הייתי בוחן את מגדל המים ותוהה אם הוא משלט או מלכודת. יש ילדים שחולמים על אבירים, אני חלמתי על טרור.

מצאתי מפלט ממחשבות אלו בדמיון, בספרים ומשחקים. שקעתי לתוך פנטזיה ומדע בדיוני, שם הטובים בדרך כלל מנצחים. שם המציאות לא מכה ומותירה שובל מדמם של צילומי עיתונות. הייתה בזה נחמה.
שנות התשעים תמו, פנטזיות הנעורים פינו מקום לריאל־פוליטיק קר. האמונה שמתישהו יהיה שלום נותרה בעינה. אדם לא מוותר על תקווה. זה לא מה שמלמדים בסיפורים. התקווה המתינה לימים טובים יותר, ובינתיים המציאות חלחלה לדמיון. העולם נהיה מורכב יותר ואולי מר יותר. מחשבות אלו מצאו עצמן זולגות לתוך הספרות שבחרתי לקרוא. אנדר נלחם מלחמה עקובה מדם והתייסר על הניצחון. בבילון 5 הביסה את הצללים במלחמה קשה מדי. האדם הזקן נלחם מלחמות אין־סופיות ובזבז את חייו. עצובה ונוגה הייתה הקריאה בספר This is How You Lose  the Time War, של Amal El-Mohtar, המתאר מלחמה שאפשר רק להפסיד בה ונשאר רק לקוות שתצליח למצוא בה אהבה. כל השנה שעברה הביאה אליי ספרים ויצירות שהיו מעין תיבת פנדורה קטנה, ובתחתיתה נמצאה תקווה.

מלחמת חרבות ברזל הכתה חזק. אני מכיר יותר מדי אנשים שאיבדו קרובי משפחה לרוצחי חמאס. אני מכיר חטופים ובני משפחה של חטופים. קולגות נרצחו. המלחמה פרצה בזמן שאני מנהל את תנועת ״דרכנו״, שחרטה על דגלה תקווה ואמונה בשלום. מצאתי את עצמי מדבר על האפשרי, איך יוצאים מהמלחמה ומה הפתרונות שצופן לנו העתיד, בזמן שאני מעביר ציוד למפונים, משוחח עם משפחות שכולות ומסייע למאבק של משפחות החטופים. נאבקתי למען ועדת חקירה ממלכתית, ו"דרכנו" היא מהעותרים לבג"ץ למען ועדת חקירה ממלכתית. אתה לא יכול לנהל את המאבק הזה ולהיכנע לייאוש. אתה חייב לעצמך ולאנשים שסביבך את האמונה שבתחתית כל תיבה ישנה תקווה.

למרבה הצער, הפציע לאיטו שיח חדש, שיח ההתפכחות. דומה כי כל אחד אימץ את דבריו של משה דיין כי לנצח נחיה על חרבנו, שזה גורלנו. במזרח התיכון אוכלים חומוס ושותים דם, וזה מה יש ואין אלא מלחמה נצחית ואין סופית. זה שיח שמנותק מההוויה האנושית. נכון, מלחמות מנצחים בכוח, אבל כדי להבטיח שהן לא יחזרו, צריך להאמין שבני אדם הם יותר מבבונים שנאבקים זה בזה מתחת לאובליסק שחור ועצום שהוא הסכסוך.

חיפשתי תשובה ביצירה הפנטסטית. מצאתי עצמי שוקע לתוך גנזך אורות הסער של ברנדון סנדרסן. התחלתי את הקריאה חודשיים לאחר פרוץ הקרבות. שקעתי לעולם מוכה סופות שבו שני גזעים – בני האדם והפרשנדים – מוצאים את עצמם במלחמה. שונים אבל דומים. שניהם מאוהבים באדמה ורוצים להבטיח לעצמם שלום וביטחון. כל זאת כשכוחות עתיקים וקדמונים מעצבים את תפיסת המציאות של שני הצדדים. הסער ייהום, הגשם מכה, והאדמה שותה דם. עמוד אחר עמוד מתפכחים השחקנים השונים ממחיר האלימות שכולם משלמים. הקרבות מיותרים, צהלת הקרב מעוורת, החרטה מלווה את כל הדמויות. בתוך כל זאת הם אוחזים באמונה שמשהו יכול להיות אחרת, ושמלחמת האין־ברירה חייבת להסתיים לטובת עידן אחר.

סיימתי את ארבעת הספרים הראשונים בקריאה שיטתית ואיטית. עמוד אחרי עמוד, שבוע אחרי שבוע. וככל שהתקדמתי שינתה המלחמה שלנו את פניה, וכך גם המלחמה שבספר. המחיר של הקרבות בעזה שנגבה מישראלים ומפלסטינים התגלה על דפי העיתונים. סוריה עברה ידיים משחקן אלים לשחקן לא ברור. חיזבאללה, הסיוט של תושבי הצפון ושל כל מי שגדל כאן בתקופת רצועת הביטחון, הוכה והחל לסגת לאחור. טבעת החנק האיראנית נחלשה. כשם שהמלחמה בגנזך אורות הסער שינתה את פניה – מקרב מיותר בין מלכים למלחמת נקמה שהפכה למלחמת הישרדות – כך גם המלחמה כאן. אני בעיצומו של הספר האחרון. כקורא אני ברגע אפל במיוחד. אפשר שהטובים ינצחו ואפשר שהם יפסידו. אם ינצחו אגלה שטובים קשיי השלום מייסורי המלחמה. אם יפסידו, אויה. אמתין עד להמשך הסדרה בגלגול חדש, ושם אולי ינצחו. וכך גם המלחמה שלנו. אולי נצא ממנה בטוחים לשנים רבות בשלום, ואולי נחזור לאותה מציאות אפורה המתגלגלת בין סבב לסבב. דף אחר דף עוברים חיינו, ואולי מתישהו נקבל את הסוף הטוב שאנחנו כל כך רוצים.