סופר זוכה פרס גפן, מתרגם ומלווה כותבים.
אסקפיזם. היא בכל מקום, המילה הזו ותחת כל עץ לא רענן: בפוסטים על נסיעות לחו"ל, ובהמלצות על סרטים וסדרות, ובתיאור תמים של חוויות אישיות.
בתוך עמי אני יושב (וממנו אני טס), ואני טוען שהשכיחות האקספוננציאלית של האסקפיזם במקומותינו, הנובעת כמובן מזוועות אוקטובר, הפכה לכזו בעיקר עקב החשש לסטות משורות הקולקטיב ולחטוא בכתיבת הדבר הלא נכון. והרי זו טעות של מתחילים, לכתוב מתוך חשש ופחד. עיינו ערך "יחד ננצח" התאגידי וחסר הערך.
ואם תשאלו – מה כל כך בעייתי באסקפיזם? אענה שה-"אִיזְם" אינה ההברה הכי מקוממת בה. זה האסקייפ. "בּוֹרְחָנוּת", כפי שהאקדמיה ללשון העברית מבקשת לכנות אותה, ובצדק.
המציאות, על פי האסקפיסטים/בורחנים, היא הבוץ הקיומי, הרעיל והאפל של חיינו, וכל הטוב שמור לדעתם דווקא לנמלטים ממנה.
ואם תשאלו – האם אין זו הנחה הגיונית, בהתחשב בכך שמוסכם על כולנו שהתקופה בה אנו חיים לא תיחשב לתור זהב כלשהו (מקסימום תור עופרת)? אענה מיד – לא, לא! כי האסקפיסט המצוי שוגה בהבנת המציאות עצמה. המציאות היא הכל ואין בלתה. המציאות לא "עולה על כל דמיון", היא מכילה אותו. ואותי. ואותנו. ולכן, ההנחה שניתן לברוח ממנה היא חילול הקודש, ואף גרוע מכך – חילול החוֹל היומיומי.
הרי כשם שהמים תופסים תמיד את צורת כלי הקיבול בו הם נמצאים, כך המציאות תופסת את הרגע בזמן בו היא – כלומר אני – כלומר אתם – מתרחשים. אי אפשר לברוח מהמציאות, כפי שלא ניתן לנוס מהזמן. אין לאן, ואפילו טוב שכך. המציאות היא הרגע הנוכחי ואנחנו נחליט היכן נחגוג אותו השנה – כלומר עכשיו. ונחליט עם מי – עם ההורים שלו או שלה – כלומר איתנו – עצמנו.
מפצפצת החרקים הרעבתנית מטְראאָל, המוזכרת בכתביו של דאגלס אדמס ז"ל, היא "מפלצת המניחה כי אם אינך רואה אותה, גם היא אינה רואה אותך", ולכן, על פי אדמס – כאשר אנו נתקלים באחת כזו, עלינו להניח את כפות ידינו על עינינו ובכך נגרום לה להאמין שאיננו רואים אותה ולכן – אינה רואה אותנו. זוהי, במילים אחרות, מצוות האסקפיזם.
אז אפציר מעל במה זו: זה הזמן לאזור אומץ, להסיר את כפות הידיים מהעיניים, ולשנס מותניים. הגיע הזמן להפסיק את השימוש המתיש והמטשטש (יש מילות סדציה) במילה אסקפיזם. היא לא בריאה. המילה וגם הפעולה. היא מחלישה את החיים עצמם ואינה מאפשרת למשתמש/ת בה להיות בהכרה, ולהביט – לא רק בלבן שבעיניי החיים, אלא בכל צבעי הקשת שבהם.
הביטו נא באנטי-אסקפיסטים המהווים עבורי השראה: הודיני, הרוזן ממונטה קריסטו, וצ'אק נולנד, הריהו טום הנקס בסרטו הנפלא של רוברט זמקיס להתחיל מחדש (Cast Away), וראו דוגמה אישית מהי: אף אחד מהם לא ברח ממציאות חייו כדי לזכות באחרת. הארי הודיני (שם הבמה של הקוסם והאמן הידוע אריך וייס) הכלוא בתיבת מתכת טבולה במים; אדמונד דנטס, גיבור ספרו של אלכסנדר דיומא, האסיר בטירף ניף; נולנד (טום הנקס) הנטוש על אי בודד. אף לא אחד מהם ברח מהמציאות, אלא פעל מתוכה, אליה, אחרת לא היו יכולים לחזור אליה, להיות בה. אף אחד מהם לא התנצל, לא הקטין את מעשיו שלו, לא הרדים את עצמו בקיטלוג מציאות אחרת כאסקפיזם. השלושה פורצים, נמלטים, בורחים לכאורה, אך אף אחד מהם לא בורח, אלא להיפך.
הגיע הזמן להפסיק לברוח מהמציאות אלא לבחור בה, לחתור אליה ולעשות בה. כל רגע בה הוא מגדלור.
קדימה – אחרי ומצדדי – אל המציאותיזם!