קומיקאי, תסריטאי, במאי, שחקן, עורך וידאו, וסטנדאפיסט ("ץ סופית", "היום בלילה עם גורי אלפי"). פעם שם נקמייק על רבקה מיכאלי.
התבקשתי להמליץ על יצירת מד"ב שעוסקת בייאוש ותקווה. למזלי, היצירה האהובה עלי, סדרת המד"ב בבילון 5, עוסקת בדברים האלה בדיוק. בבילון 5 היא סדרת מדע בדיוני אמריקאית, שעלתה לאוויר ב-1994. הסדרה העתידנית מתארת עולם שבו מתקיימת בכדור הארץ ממשלה מאוחדת, שמאפשרת שימוש בטכנולוגיה של מסע בין־כוכבי. התחלתי לצפות ב"בבילון 5" במקרה בגיל אחת עשרה, ומאז לא הפסקתי לדבר עליה. לבקש ממני לומר דברים בשבחה של "בבילון 5" זה כמו לבקש מהאפיפיור לומר כמה מילים על ישו. אז ברשותכם, אני אתחיל בלצטט פסוק מעונה 2 פרק 4. בפרק הזה, ג'ון שרידן, קפטן תחנת החלל בבילון 5, ודלן, השגרירה מכוכב מינבאר, מטיילים בגינה מלאכותית בתחנת החלל, ושרידן אומר שהוא מתקשה למצוא משמעות באופן שבו היקום מתנהל. דלן אומרת לו משפט שכששמעתי אותו בגיל בגיל אחת עשרה, הוא ממש נחרט במוחי:
"We are star stuff. We are the universe made manifest, trying to figure itself out".
דלן מסבירה לו – אנחנו היקום. כל קיומנו, כל מה שאנחנו עושים – טוב, רע, נכון, לא נכון – הכול בעצם חלק מתהליך דקונסטרוקציה שהיקום עשה לעצמו; כשם שאנחנו מפרקים בעיות גדולות לבעיות קטנות יותר וקלות יותר לפתרון, היקום פירק את עצמו לחתיכות קטנות – אנחנו – כדי שיהיה לו קל יותר להבין את עצמו.
גם "מדריך הטרמפיסט לגלקסיה" של דאגלאס אדמס מציג רעיון דומה: כדור הארץ הוא בעצם מחשב גדול שמנסה למצוא מה השאלה הקיומית שהתשובה עליה היא 42. כל אחד מאיתנו הוא רכיב במחשב הזה, וכל הפעולות שלנו הן החישובים הקטנים שכל הרכיבים האלה עושים יחד: התגלמות היקום בשעה שהוא מנסה להבין את עצמו.
ביצירה אתאיסטית לכאורה כמו בבילון 5, המשפט הזה בלט עבורי מאוד. כי הוא רומז לא רק שהחיפוש אחר משמעות הוא משמעות החיים, אלא שהחיפוש הזה הוא תוצאה של פעולה קדומה שהתחיל גורם שמימי שחלק ממנו קיים בתוך כל אחד מאיתנו. אני זוכר שכילד הסתכלתי על זה ואמרתי – רגע אחד, זה נשמע כמו אלוהים! החיזרית הזאת מדברת על אלוהים. אבל בניגוד לאלוהים בן ה-5,000 שנים שסיפרו לי עליו בבית ספר, האלוהים הזה לא עומד בסתירה עם היקום שהמדע מכיר. הוא גם לא מתקיים לצדו. הוא מתקיים בסופרפוזיציה איתו. אלוהים הוא היקום, אנחנו היקום, אנחנו אלוהים, אנחנו הכוכבים – בגיל אחת עשרה, כל זה פוצץ לי את המוח.
למה כל זה נותן לי תקווה?
אם הייתם פעם במשחק כדורגל, אולי יצא לכם להיות חלק מ"גל". כדי להיות חלק מגל צריך לעשות דבר די טיפשי – לקום מהכיסא, להרים ידיים, לעשות "הולה" ולהתיישב. זו פעולה שאם תעשו אותה לבד בחדר, תרגישו מאוד מטופשים. אלא אם אתם יודעים שלמעלה יש מצלמה גדולה שמהפרספקטיבה שלה הפעולה הזו אומרת משהו, היא אומרת: "אנחנו יודעים שאנחנו יחידה אחת. ואנחנו יודעים שאתם מסתכלים". זו גם הסיבה לכך שגם היום, בגיל ארבעים, אני עדיין שומר כשרות ומפריד שלוש שעות בין בשר וחלב. אני לא מאמין שיש משמעות לאם אני אשים גבינה בהמבורגר שלי או לא. אבל ההחלטה הסמלית הזו שומרת על הגל. היא שומרת על רצף היסטורי מספיק גדול, כדי שבמשך מאית השנייה שבה האנושות קיימת ביקום הזה – ההבהוב הקטן והחולף והאקראי הזה שהוא האנושות – אם יש מישהו מחוץ לסימולציה הזו שבוחן את ההבהוב הזה – הוא יבחין בגל היהודי שנמשך כבר אלפי שנים, ויגיד לזה שלידו – היי תראה, הם עשו גל. הם מבינים שהם יחידה אחת. והם יודעים שאנחנו מסתכלים.
אז לקיום האינדיבידואלי של כל אחד מאיתנו אין בהכרח משמעות, אבל אולי לכל ה"רגע" הזה בזמן שבו האנושות קיימת – יש משמעות: אנחנו התגלמות היקום המנסה להבין את עצמו, וכל מעשינו תוצאה של לחיצת כפתור "אנטר" שהתחילה את המפץ הגדול שהוביל לרצף המקרים אותו אנחנו חווים, ושבתוכו אנחנו מחפשים איך לפעול. יש שקוראים לזה מכתוב. התפתחות אירועים הנדמית אקראית שנקבעה מראש, או לכל הפחות, היא תוצאה של פעולה אחת קדומה. התפתחות ההזו של היקום, היא זו שנותנת לי תקווה שיכול להיות פה טוב יותר.
ב-19 במאי 2024, נשיא איראן מת בהתרסקות מסוק די אקראית ובלתי צפויה. ממש בשבועות האחרונים, מאבק בין כורדים לשיעים שלא קשור אלינו בכלל יתכן והפך את סוריה למדינה שנוכל להתנהל מולה. הפעולה המטורפת של סינוואר בשבעה באוקטובר, בדיעבד, הובילה את ישראל תוך שנה לעמדה טובה יותר במזרח התיכון ממה שהיתה בו קודם. היקום אקראי והרבה מהמתרחש נמצא מחוץ לידיים שלנו – אבל אקראיות היא לא רעה או טובה. היקום הוא כאוטי, כן, אבל הוא לא בעדנו או נגדנו. הוא פשוט קיים. יש משהו מרגיע בידיעה שהכל יכול לקרות. ואם לצטט ממונולוג הסיום של קפטן סוזן איבנובה בפרק האחרון של בבילון 5, ש"תמיד יכולות להיות התחלות חדשות – אפילו עבור אנשים כמותנו".