מתי? יום שבת, 17.10.2026, פתיחת דלתות – 19:30, תחילת אירוע – 20:00
איפה? בית רדיקל, מתחם 3426, רח' התחיה 27 ת"א
כרטיסים? כאן, וב-20% הנחה לנאמני ועוקבות אוטופיה, עם הקוד אוטופיהשלמחר
אין זמן כמו העכשיו לחשיבה רצינית על העתיד. העתיד תמיד רלוונטי, כעת יותר מתמיד. בהחלט, בישראל אנו לקראת בחירות. אך הבחירות הם רק טקס אחד, חשוב ומשמעותי, כשאנו בוחרות ובוחרים כיצד לעצב את העתיד מדי יום, בעשייה או אי-עשייה, ביחס שלנו האחד לאחר, בסיפורים שאנו מספרים ומוכנים לשמוע, בכל אלה ובשלל פעולות קטנות ויום-יומיות, אנו שמעצבים את העתיד. ואין כמו תקופת בחירות לחשוב על חשיבות המחשבה, להרהר ברצינות במגוחך ובאבסורד, ולהלל את יכולתנו לראות, לספר ולדמיין עתיד, עתידים.
שיחה בין יובל עופר (אשת תקשורת ופעילה פוליטית) ונטלי מרכוס (תסריטאית ובמאית עטורת פרסים, "פאודה", "טהרן", "זהו זה" בין היתר, היוצרת הראשית של "היהודים באים"). לקראת הבחירות, עם צאת גיליון חדש לכתב העת אוטופיה תחת הכותרת "מרד והתנגדות" והקרנת יצירת המופת הקולנועית הילדים של מחר, על החשיבות הפוליטית, החברתית, התרבותית, הנפשית, בראיית, כתיבת ויצירת עתידים. הקדמה מאת אורי אביב, מנהל פעילות אוטופיה.
אודות הסרט
הילדים של מחר (Children of Men, 2006) הוא אחד הסרטים הטובים ביותר של המאה ה-21. לא מקרב סרטי המד"ב חלילה. בכלל. יצירת מופת של הבמאי העולה דאז, אלפונסו קוארון מתאר את המציאות הדיסטופית של לונדון ובריטניה בשנת 2027. בעיבוד לספרה של פ.ד. ג'יימס (ילדי האדם) המגפה שהכתה בעולם שככה, אך הותירה את נשות העולם כולן עקרות. כולן. האנושות כולה עומדת בפני כליה. זו אינה עוד תחזית עגומה או נבואת זעם, זהו העתיד המובטח והוודאי. והסוף הסופי לא בקול נפץ, אלא ביבבה. הסוף אינו מלחמה גרעינית, אסטרואיד קטלני, המכונות לא עלו עלינו לכלותנו, אנו ממשיכים להתקיים, אט-אט פחות ופחות, דועכים בקול ענות חלושה. כיצד נראה עולם שכזה, מי חי בו? איך ובעיקר – למה?
תיאו פארון (קלייב אוון) אקטיביסט לשעבר, מקבל פנייה מאשתו – גם היא לשעבר (ג'וליאן מור), לסייע לה במשימה מסוכנת. דרך המסע של תיאו מראה לנו קוארון (בעזרת עבודת המצלמה הפלאית של עמנואל לובצקי) כיצד נראה עולם שוויתר, אך ממשיך להתקיים, כיצד נראית חברה שאיבדה כל אפשרות לעתיד, חיה בהווה מתמשך ודועך בו אין נאיביות וצחוק, משחק, שעמום וחלילה דמיון – אלו אומנויות נשכחות ומיותרות.
הסרט מעמיד חזון ויזואלי מטריד ומרגש ותחזית מזעזעת אך מדויקת לא פעם, עבור העולם בו אנו חיים כיום, עולם חסר יציבות של הגירה המונית, בדלנות ולאומנות, גזענות ופשיזם, פערי מעמדות שוברי שיאים ומעל לכל – הכל ממשיך כביכול כרגיל. הסרט זכה לשבחים על הצילום והבימוי והיה מועמד לשלושה פרסי אוסקר: התסריט המעובד הטוב ביותר, הצילום הטוב ביותר והעריכה הטובה ביותר.