מאמר שער | העתיד שהיה, העבר שיהיה

אוטופיה היה ועודו שם פרובוקטיבי לפעילות תרבות, למגזין, לפסטיבל קולנוע, לעמותה שברוב חוצפתה עוסקת במדע בדיוני, בפנטזיה ובאימה, בסיפור העתיד ובעתיד הסיפור, בקולנוע, בספרות, בתרבות, באומנות ובחברה העוטפת אותה; וכל זאת בתל אביב, עיר הקרויה על שם רומן אוטופי מאת "חוזה המדינה". רצינו ואנחנו עדיין רוצים להיות מקום לדמיון רדיקלי, לחגיגה של המגוחך, הסוריאליסטי, הנפלא והנורא. האוטופיה היא פטה מורגנה ומדע בדיוני – חלומות באספמיה. היצירות שאנו מבליטים הן סיפורי אגדה ומשל, דימויים, סימנים וסמלים שיוצרים מפות של משמעות ואליה, מראות חברתיות קעורות וכעורות.

השנתיים האחרונות היו אתגר קשה במיוחד. זוועות ועוד זוועות, בלי הפסקה, מכל מקום, מכל עבר, כל הזמן. לא רק כאן, אבל כן, כאן, קרוב לבית. בישראל, בעזה. תהינו אם וכיצד להמשיך. האם הכותרת "אוטופיה" היא בדיחה שחורה מדי? הזיה מנותקת מדי? היה היסוס, זה נמשך רגע, אך התפכחנו. היעדר דמיון הוא־הוא הכשל הגדול, והוא נדרש כעת יותר מתמיד.

אם לצטט את הסופרת האהובה עלינו במיוחד, אורסולה ק' לה גווין, "לשררה אנושית אפשר להתנגד, ובני אדם יכולים להתנגד לה. התנגדות ושינוי מתחילים לעיתים קרובות באמנות" (בתרגומי, מנאום קבלת מדליית קרן הספרות הלאומית בארה"ב, 2014). לה גווין התייחסה לאומנות המילה הכתובה, ובענווה אנו מרחיבים את דבריה לאומנות הדמיון.

ניצול השואה והסופר יחיאל די־נור (המוכר בשם העט ק. צטניק) התייחס למחנה ההשמדה אושוויץ שבו שרד בתור "פלנטה אחרת" בכתביו ובעדותו המפורסמת במשפט אייכמן. נשמתו לא אפשרה לו להכיר בקיומן של זוועות אושוויץ עלי אדמות. בהמשך הוא שינה את עמדתו. אין "פלנטה אחרת". חלק מהתקווה למחר טוב יותר היא ההכרה המזעזעת שאין מפלצות או חייזרים, לא באמת, אין בינינו שדים מרועשים, וגם אין גיבורי־על להצילנו. המפלצתיות היא אנחנו. כך גם ההתנגדות והתקווה. כולנו בתוך "אזור העניין", משחקים בתפקידים, מחליפים תפקידים – נבל, קורבן, משת"פ, צופה מהצד.

אנו רוצים להיטיב עם עצמנו, להיות טובות וטובים יותר. אנו רוצים קהילות וחברות טובות יותר, מחר טוב יותר. ולכן חובה עלינו לחקור פחד, אימה, זוועה וכל האיום והנורא שבקיום האנושי. זוהי משימה אנושית וחשובה ביותר.

אך עלינו לעשות יותר. כן, עלינו להסתכל עמוק אל האפלה, ישירות אל תהום הנשייה, להתמודד עם השדים והצללים והחרדות והמפלצות. עלינו גם למצוא תקוות חדשות. אין־ספור עתידים מוזרים לאין שיעור, מוזרים מהמציאות המטורפת של הכאן והעכשיו. להזדקף, להישיר מבט קדימה, אל האופק, אל המחר, ולדמיין מה עשוי להיות מעבר לו. ריבוי דמיון. שפע עתידים. אוטופיות שנוכל לשאוף אליהן, אך הן עדיין מחוץ להישג יד. האוטופיה שוב כאן, אך באופק. תמיד היא מעבר לאופק – כך זה חייב להיות.

"Utopia is on the horizon. I move two steps closer; it moves two steps further away. I walk another ten steps and the horizon runs ten steps further away. As much as I may walk, I'll never reach it. So what's the point of utopia? The point is this: to keep walking.” ― Eduardo Galeano

בחלק זה קיבצנו ואצרנו רעיונות ומחשבות על סרטי פסטיבל אוטופיה לשנת 2025.