כותבת קולנוע, תיאטרון וטקסטים אחרים. מלמדת סדנאות כתיבה ניסיוניות.
דיסוציאציה היא מנגנון הגנה פסיכולוגי המתרחש בתגובה על אירוע טראומטי. היא נוצרת בניסיון לחפש ביטחון מחוויות מאיימות בעזרת ניתוק פנימי מהסביבה ומהמחשבות, מהרגשות ומהגוף. דיסוציאציה היא במובן מסוים נתיב מילוט פנימי המרחיק ממציאות מאיימת. ואולי דיסוציאציה היא מקום ממשי שאליו בורחים. בורחים לאן?
אולי אף יותר משהיא בריחה, דיסוציאציה היא מעין התנגדות: סירוב לציית לעולם הבלתי אפשרי, הבלתי מתקבל על הדעת, שבו אנחנו חיים. כשהדרך הממשית החוצה חסומה, משהו בנו בורח עמוק פנימה, חומק מתחת לרדאר. אולי דיסוציאציה היא la Résistance – ארגון סודי השוכן בתוכנו ומתנגד לסמכות. כאשר הגוף הופך למדינה כבושה, דיסוציאציה היא תנועת המחתרת האישית שלנו שמגיעה קומפלט עם פרטיזנים ולוחמי גרילה משלה.
*
לפעמים דיסוציאציה היא ירידה למחתרת, פשוטה כמשמעה.
*
בסרטה של קורלי פרג'יט יופי מסוכן שחקנית מבקשת הגנה מפני ההזדקנות המאיימת ובאה. לשם כך היא נוטלת סרום ניסיוני היוצר גרסה "צעירה, יפה ומושלמת יותר" שלה, שנולדת מחריץ בגבה. שני הגופים, המזדקן והצעיר, נדרשים להחליף תודעה בכל שבעה ימים, והגוף שאינו בשימוש נותר מחוסר הכרה. מובן שבהמשך משהו הולך ומשתבש.
הייתי אמורה לאהוב את יופי מסוכן. כאישה המתקרבת לגילה של גיבורת הסרט, אליזבת ספארקל, גם אני מתמודדת עם האיום התמידי של הגוף ההולך ומזדקן תחת מבט לא סלחני. גם אני מחפשת ביטחון. כצרכנית אדוקה של סרטי אימת גוף (body horror), לא קרה שלא התאהבתי במפלצת נשית שנקרתה בדרכי. ואף על פי כן יצאתי מהסרט הזה בתחושת חוסר סיפוק.
אולי מאחר שרציתי להכיר את אליזבת ספארקל קצת יותר מקרוב, מעבר למבט הנוקשה של המצלמה על עורה ובשרה הנרקבים. רציתי, אפילו לרגע, להיכנס לתוכה, לתוך החריץ בגבה. רציתי שהיא תיכנס לתוך עצמה. שתמצא, שנמצא יחד, את המקום היחיד שטרם נכבש בידי המבט הגברי, ההרסני, המופנם.
אבל לאורך הסרט כולו נותרה אליזבת ספארקל זרה לשתינו. היא הובסה.
לרגע אחד בכל זאת הרגשתי קרובה אליה, רגע שבו חוויתי "ניצוץ" (sparkle) מפתיע של הכרה אמיתית. אני רוצה להתמקד בדימוי מהרגע הזה מהסרט: סוּ, בת דמותה "הצעירה, היפה, המושלמת יותר" של אליזבת, חופרת בור בקיר האמבטיה ומכניסה לתוכו את גופה חסר החיים של אליזבת. שם היא נשארת בהמתנה – דוממת לחלוטין, עירומה, כמו־מתה. מנותקת. בדיסוציאציה.
עיניה הכחולות של אליזבת פקוחות לרווחה, אבל אינן רואות. המצלמה מתמקדת בעין אחת שלה. לרגע השתוקקתי שבמקום להמשיך לעקוב אחרי סו הקופצנית בעולם החיצוני, תתקרב המצלמה עוד יותר לתוך עינה של אליזבת. רציתי להעמיק יותר פנימה, לעקוב אחרי האישה הזאת לתוך החור שבקיר, לתוך מציאות חלופית. למבוך של חדרים ומסדרונות סודיים שבתוך הקיר, לתוך עיניה. לתוך האפשרות של סיפור מסוג אחר.
*
למעשה זה מפחיד למדי להיות לכודה בתוך מרחב דיסוציאטיבי: את עדיין חיה, אך קפואה, כמו שלגייה בארון המתים מזכוכית. המרחב הדיסוציאטיבי הוא חלל הישרדותי שבו את עשויה לאבד את קולך, את תחושת העצמי שלך. את הופכת להיעדר. לאישה שנמחקה.
לאחרונה מצאתי את עצמי חוזרת לקריאה המצמררת של ד"ר אביבה זורנברג בבראשית ל״ז, בסיפור יוסף ש"מושלך לריק", לבור, בידי אחיו המנסים למחוק לא רק את חלומותיו ואת הסיפורים שהוא מספר, אלא אף את סיפורו שלו, את עצם קיומו.
"לשהות בריק, להישלח לחור, להתנתק מעבר ומעתיד, להיעלם מתודעתם של אחרים, כל אלה משמעם להיות מותקף על ידי שלל הזוועות שבהן טעונה הריקנות". (1)
דימוי הבור חוזר ונעשה רלוונטי להחריד כעת, ומהדהד את המציאות הבלתי נסבלת של אלו המוחזקים מתחת לאדמה, תלויים מחוץ לזמן.
מה קורה לסיפור המוצא את עצמו לכוד בתוך בור, הנעשה "איננו"? (המילה "איננו" חוזרת לאורך הסיפור של יוסף). לאן ימשיך הסיפור משם? איך יוסף יוכל להינצל ממצב שבו, בשל מחיקתו, הוא משרת נרטיבים אחרים "כך שאפשר לבדות כל סיפור כדי להסביר את היעדרו? ('וְאָמַרְנוּ חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ', פסוק 20)". (2) איך יוכל החור שנותר מאחור, בכל זאת, להפוך לקרקע פורייה ללידת סוג חדש של סיפור?
*
אולי סיפור לכוד מחפש, כמונו, דרכי התנגדות. דיסוציאציה עשויה להופיע בסיפור לא רק כנושא או כמצב נפשי של דמות. בסרט כביש אבוד Lost Highway)) של דייוויד לינץ' מורשע מוזיקאי בשם פרד מדיסון ברצח אשתו, ונשלח לכלא. בעודו לכוד בתאו, הוא מתחיל לסבול מכאבי ראש ולחזות חזיונות. ולבסוף, ללא הסבר, הוא נעלם. במקומו מופיע פיט דייטון, מכונאי צעיר, אדם אחר לחלוטין החי חיים אחרים לחלוטין. כמו יוסף, גם פרד "איננו", ומי שמשתחרר מהכלא הוא דווקא פיט. בדומה ליופי מסוכן, גם כביש אבוד מציג דמות המתפצלת לדמות אחרת. אבל הפעם הסיפור משקף את הפיצול ומהדהד את הניתוק בעצם המבנה שלו. כמעט כמו דלת נסתרת הנפתחת פתאום בתוך תא הכלא, ודרכה יוצאים לחופשי כל יושביו, אפילו הסיפור עצמו.
דיסוציאציה מתפקדת כאן לא רק כתגובה על טראומה, אלא גם כפעולה מאגית: קירות קשיחים נעשים חדירים, מנהרות סודיות נחשפות, גם ניסים, כמו "קפיצת הדרך", עשויים להתרחש. "קפיצת הדרך" היא התכווצות פתאומית של הדרך, מחיקת המרחק בין שתי נקודות, אבל היא משמשת גם ככלי הרמנויטי העומד לרשותם של פרשני מקרא בשעה שפסוק המתייחס למסע נותר סתום, כאשר משהו בטקסט קופץ או מדלג מהר מכדי להיות הגיוני כפשוטו. כמו גוף במצב של דיסוציאציה, שבו הנשימה נעתקת, נחנקת, כך גם סיפור בחלל דיסוציאטיבי עשוי להתכווץ בטרם ייקרע וישתנה. אך לפעמים דווקא אז נפער בו פתח חדש.
התגלות ניסית שכזאת, בתוך סיפור, עשויה לשמש התנגדות לחזרתיות העיוורת והבלתי פוסקת של הנרטיבים הסוגרים עלינו, התנגדות לבתי הכלא של סיפורינו. זוהי דרך להדוף את הלופים שפארול סגל ביקרה במאמר בניו יורקר מ־2021, על מה שכינתה "עלילת הטראומה". (3) סגל תיארה מגמה הולכת וגדלה ברומנים, בסרטים ובסדרות טלוויזיה שבה טראומה היא מנוע חלול לפיתוח דמויות או עלילה דרמטית. בשנים הקצרות שחלפו מפרסום המאמר, נראה שהעולם כולו הולך ונלכד בעלילת טראומה המסתחררת לתוך לופ של קורבנות, אלימות, הרס וחוזר חלילה. אם נעניק לסיפור ״קפיצת דרך״, נוכל לספק לו, אולי, קיצור דרך פלאי החוצה, קרע בתבנית, נתיב בריחה פתאומי מן הבור.
*
אני חוזרת שוב ושוב לניצוץ שחשתי כשראיתי את אליזבת ספארקל שוכבת בתוך החור שבקיר. כל כמה שזה יישמע מוזר, היא נראתה לי באותה סצנה חיה יותר מבכל רגע אחר בסרט. אולי הרגשתי כך כי ביליתי כל כך הרבה זמן בשנים האחרונות בתנוחת שכיבה, עקב כאב כרוני ופציעה. גם את המילים האלו אני מקלידה בשכיבה.
ואולי הרגשתי כך לאור סוג נוסף של סיפור התנגדות, סיפור הנמצא בגוף עצמו. בשנת 1964, בשיאה של התנועה לזכויות האזרח, "התבדח" האקטיביסט סטוקלי קרמייקל ואמר ש"התנוחה של נשים בתנועה לא יכולה להיות אלא שכובה". (4) אך בשנים שחלפו מאז הגדירו נשים מחדש את עמדת השכיבה ואימצו אותה כעמדה רדיקלית של התנגדות, ולא ככניעה או הצטמצמות לתנוחה המקושרת לעיתים קרובות כל כך לנשים – בסקס, בלידה, באלימות מגדרית.
כך למשל בסדרה סילוּאֵטה של אנה מנדייטה, סדרת דימויים שראשיתה ב־1973, המתארת את האומנית שוכבת עירומה בנופי טבע משתנים, כשגופה הפונה כלפי מטה מעלה אסוציאציות של מוות. במהלך עשור יצרה מנדייטה יותר ממאה מיצגים, פסלים, עבודות וידיאו וציורים, והניחה לעצמה אט־אט להיעלם. ב־1975 גופה כבר עזב את הפריים ולא הותיר מאחוריו אלא קווי מתאר – רוחות רפאים הרשומים בחול ובאדמה. היעדרותה הפכה לאומנות הדורשת מהצופה לשמש כעד, לזכור, אפילו לקבל אחריות.
או למשל ספרה של באנו קאפיל Ban en Banlieue (מילולית: באן בפרוור, 2015) המתמקד בבאן, דמות סימבולית המייצגת זהויות מודרות בהקשרים שונים של אלימות היסטורית ועכשווית. לאורך היצירה, השוזרת סיפורת וממואר, שב ומופיע כפזמון חוזר הרצון לשכב, להשתרע:
"אני רוצה לשכב במקום שממנו אני באה: ברחוב שממנו אני באה".
"רציתי לכתוב ספר שיהיה כמו שכיבה.
ספר שכתיבתו התארכה, ששכח משהו ללא הרף, שסטה מן הדרך ומעולם לא שב אליה".
"רציתי לכתוב ספר על שכיבה על אדמת אנגלייה״. (5)
הספר כולל גם הערות למיצגים שערכה קאפיל כדי לגלם את סיפורה של באן. בחלק מהם היא התפשטה במרחבים ציבוריים ושכבה על האדמה.
ולבסוף, במסתה "תאוריית האישה החולה" (2014), שואלת ג'והאנה הֶדְבָה: "איך משליכים לבנה לעבר חלון בנק כשאי אפשר לקום מהמיטה?" הדבה מתארת את עצמה שוכבת במיטתה, חולה במחלה כרונית ומקשיבה לקולות מחאת Black Lives Matter המגיעים אל חלונה. "בעודי מרותקת למיטתי", היא כותבת, "הנפתי בסולידריות את אגרוף האישה החולה שלי". (6)
אולי זה נשמע מוזר לכרוך דימוי חולף על מסך, של דמות לבנה בדיונית בסרט אימת גוף, עם יצירות המוטבעות עמוק בגופן של האומניות שהוזכרו לעיל, המבוססות על חוויות חיים של ממש שעוצבו בידי גזע, מין והיסטוריה. עם זאת, כשאני מקפיאה את הפריים על דמותה של אליזבת ספארקל השוכבת בחור שבקיר, אני עדיין מוצאת את עצמי דוחקת בשקט את אליזבת אל צורת התנגדות שונה מזו שבה היא בוחרת בסופו של דבר:
הישארי שם, אליזבת ספארקל. תנשמי. הפני פנייך כלפי מטה, אל האדמה. רדי למחתרת. הרימי אגרופך בסולידריות! נוחי שם בתוך הקיר, בתוך המרחב הדיסוציאטיבי. ואולי, רק אולי, מתוך הריק, תצוץ אמת קטנה וחדשה.
אולי כך זה קרה גם לי: ימים ארוכים עם וילונות סגורים, אורות כבויים, כלים מלוכלכים נערמים, טלפון דומם. שכבתי על הספה. ראיתי את השתקפותי, תחת האור הקר של מסך המחשב – לא מקולחת, שׂערי סבוך, עיגולים כהים מתחת לעיניי, שפתיי קפוצות. ממצמצת, רכונה, פראית כמעט, מפלצתית כמעט. לא דיברתי עם איש. לא חיכיתי לאיש. חיכיתי. כתבתי את המסה הזאת.
בסופו של דבר, אף על פי שהיא מאבדת את פרנסתה ואת הפריבילגיות שהוענקו לה בעבר מתוקף גילה ויופייה, אליזבת ספארקל אינה נשארת שכובה במחאה. מבחינתה נראה כי אין שום בריחה אמיתית מהכלא של גופה, מהמשמעות הנכפית עליו בידי חברה מיזוגינית, פטריארכלית, קפיטליסטית. כאילו אישה מזדקנת, שכובה, שאינה מייצרת ואינה מתרבה, אינה נחשבת למפלצתית דייה. הדיסוציאציה של אליזבת ספארקל מתעצמת כלפי חוץ, מבעד לשכבות הולכות וגוברות של עודפות וריקבון, עד שהיא מתמזגת עם סו, האני האחר שלה, ליצירת ישות הנעשית גרוטסקית יותר ויותר, אשר לבסוף מתפוצצת ונעלמת.
אולי גם כאן היינו אמורים להיות עדים למחיקה העצמית של אישה – אך בניגוד לעבודתה של מנדייטה, כשנגמר הסרט אליזבת ספארקל נמחקת לגמרי בלי להותיר עקבות.
*
הדבה מסיימת את תאוריית האישה החולה שלה בנבואה־תפילה: "כשכולנו חולות ומרותקות למיטה, חולקות סיפורים על טיפולים ונחמות, יוצרות קבוצות תמיכה, מעידות זו לזו על סיפורי הטראומה שלנו, נותנות עדיפות לטיפול אוהב בגוף החולה, הכאוב, היקר, הרגיש והפנטסטי שלנו, ולא נותר איש שילך לעבודה, אז אולי, בחריקה רמה, נחוצה כל כך, מאוחרת להחריד ומאדרפאקינג מהוללת, הקפיטליזם סוף סוף ייעצר”.
בשיחותי על המסה הזאת עם חברתי והעורכת שלי עדי, היא אמרה לי: "אולי אם כולנו היינו מרותקים למיטות שלנו, לא יהיו עוד מלחמות". אולי התנגדות כזאת, דיסוציאציה כזאת, היא סירוב להמשיך באותם התסריטים האלימים, אלה שלימדו אותנו שהם בלתי נמנעים. אולי דווקא העמדה הדיסוציאטיבית הזו מול ההרס והחורבן – הפסקה, נסיגה, הסחה, כאינסטינקט הישרדותי, בתוך קיר, על הצד, על הגב או עם הפנים לאדמה, ברחובות, בבור, וכן, גם מהספות והמיטות שלנו – היא שתאפשר לסיפורים שלנו, ולעלילת הטראומה שבה לכוד העולם שלנו, להתכווץ ולשחרר סוף סוף. ואז, אולי, נוכל לנשום שוב בחופשיות.
תודה לעדי גורבט ולמתן אורן על השיחות המפרות והעריכה.
1 // Avivah Gottlieb Zornberg, The Beginning of Desire: Reflections on Genesis (New York: Schocken Books, 1995).
2 // כנ״ל.
3 // Sehgal, Parul. “The Case Against the Trauma Plot.” The New Yorker, December 27, 2021. www.newyorker.com/magazine/2022/01/03/the-case-against-the-trauma-plot.
4 // – “The only position for women in the movement is prone.” באנגלית כוללת המילה prone את המשמעות של שכיבה על הבטן, עם הפנים למטה.
5 // Bhanu Kapil. Ban en Banlieue. Nightboat Books, 2015.
6 // Johanna Hedva, Sick Woman Theory, 2016, https://theanarchistlibrary.org/library/johanna-hedva-sick-woman-theory. תודה ליוספה רז שהפנתה אותי למסה הזאת.