פרובוקציה | אדריכלות ללא אנשים

החללים האדריכליים החשובים ביותר בעולם מרוקנים כיום לגמרי מאנשים. כל סיור באתרים האלה למטרת ביקור בנופים ובמבנים שנוצרו למען המכונות שלנו ובאמצעותן חייב להתחיל בעיירות אנונימיות באמצע מדינת אורגון, שהיא בית לנוף התרבותי הגדול ביותר בהיסטוריה האנושית. השילוב של מזג אוויר קריר, כוח הידרו זול ותמריצי מס גרם לענקיות הטכנולוגיה פייסבוק, גוגל, אפל ואמזון להקים דווקא באורגון את מרכזי הנתונים שלהן. הרוח הקרירה שמלטפת את פנינו הציתה סערה של תשתיות. במקום הזה האינטרנט חי.

Cray XC40 של משרד המטרופוליטן הבריטי באקסטר הוא אחד ממחשבי־העל החזקים ביותר על פני כדור הארץ שעוסקים במזג אוויר ובאקלים.

הבניינים שבהם אנחנו שומרים על העולם 

הרחובות חסרי הייחוד הללו והפריפריה רחבת הידיים הזו מכילים הכול על מי שאנחנו. הרבה מהחלומות ומהפחדים, מההיסטוריה ומהעתיד שלנו נמצאים כאן, ממש מאחורי חנות הכולבו תריפטוויי של אורגון, ספוגים בסירחון של פנקייקים מהדיינר וסירופ מזויף. אילו היינו מטיילים דרך המסך ועוקבים אחר זרועות הסיבים האופטיים על פני כדור הארץ, היינו מוצאים את עצמנו במקומות מרוחקים ממש כמו זה – בחוות השרתים האוטונומיות, בתחנות הכוח, בנמלים, במפעלים ובמכרות שמייצרים את העולם המודרני.

אחת העיירות הללו היא פרינוויל, מקום משכנה של פייסבוק. זוהי עיר שהופכת חשמל לביטים; מרכזי הנתונים שלה הם מכונות ענק שנועדו לארגן את התרבות שלנו ולאחסן את חיינו בארכיב. כל לייק, מכתב אהבה, תמונה מביכה ועדכון אירוני מאוחסנים בטכנולוגיות מגרגרות המאוכלסות בקופסאות הבטון העצומות שלהן. דיוקן סבוך זה של ההיסטוריה האנושית שוכן במקום כלשהו לאורך כביש דו־נתיבי מפותל, קרוב למגרש חניה, ליד עץ, נצלה בשמש אחר הצוהריים. אנו צועדים במורד המעברים החמים, נושמים את האוויר שמתלהט על ידי האני הדיגיטלי שלנו.

מרכז הנתונים של פייסבוק, כמו מתקנים דומים רבים, הוא רק שורות על גבי שורות של ערמות שרתים זהות מהרצפה עד התקרה, שמסתובבות וכותבות את חייהם של 2.27 מיליארד משתמשים ברחבי הגלובוס. לכל אחד מ־4000 השרתים באולם זה יש נורית לד כחולה הנדלקת בעת גישה אליו ונורית צהובה המהבהבת בעת כתיבת הנתונים. רצפת השרת רוטטת כמו יער של גחליליות, מפת טריטוריה של מדיה חברתית, אינטרנט מרחבי, שדה של משתמשי פייסבוק מרצדים שמנופפים לשלום. אנחנו מכבים את האורות בשקידה בכל חדר שממנו אנחנו יוצאים במהלך הסיור שלנו. אף אחד לא נשאר מאחור בחושך. זהו בניין של חדרים ריקים, מזמזמים בשקט בלעדינו. נדרש מהנדס פייסבוק אחד בלבד כדי לתחזק 25,000 שרתים מדי יום. אנחנו עודפים לצרכים המעשיים של מרכז הנתונים. זהו נוף מלא באוואטרים הדיגיטליים שלנו, אך באופן מוזר נעדר מאנשים. ישנם רק כמה טכנאים נודדים שעוקבים אחר המעברים, עושים בייביסיטר לשרתים, צופים באורות, מחכים לעבודה.

מרכז הנתונים של פייסבוק בפרינוויל הוא דוגמה מצוינת לאחת מהטיפולוגיות החדשות של העדין הפוסט־הומניסטי: בניין בעל ערך יוצא דופן שיושב בלב משמעות הקיום של ימינו, אך מפנה עורף לכל ביטוי של משמעות זו. במבט ראשון נראה שיש כאן אדריכלות מצומצמת ביותר, אין כאן איזו מחווה גדולה; במקום זאת, נראה שרשת החללים שהיא כה בסיסית לחוויה המודרנית שלנו בעולם בנויה בעיקר מתשתית מיזוג אוויר. אדריכלות תמיד הוגדרה על ידי אמצעי הייצור השולטים. בעבר גילפו סתתים ראשי עמודים, ואדריכלים מודרניסטים רתמו את הרכיבים הטרומיים שהתאפשרו הודות לתיעוש. הבניינים המרצדים הללו הם יותר מסתם תשתית ממוחשבת, הם הופכים להיות המבנים התרבותיים המגדירים את עידננו. בתקופה שבה ההיסטוריה הקולקטיבית שלנו דיגיטלית, המבנים הריקים הללו הם הספרייה הגדולה של הדור שלנו, הקתדרלה שלנו, המורשת התרבותית שלנו.

ארון שרתים טיפוסי בפייסבוק משתמש ב־24,000 שעות קילוואט בשנה, פי ארבעה מהכמות של בית משק ממוצע. הודות לקרבה של תחנות כוח הידרואלקטריות ליד נהר קולומביה, האנרגייה בפרינוויל זולה, ועלותה בערך מחצית ממקומות אחרים בארה"ב.

אזורים המדירים בני אנוש

כדי להבין ולתעד את המצב המתגלם באמצעות מרכז הנתונים, עלינו לפרוץ את דלתות הלחץ ולחצות את קווי הגבול של האזורים הללו, המדירים בני אנוש, כדי לעקוף את נופי המכונות המנהלות את העולם. חוות השרתים, רשתות הטלקומוניקציה, מחסני ההפצה, הנמלים הבלתי מאוישים והחקלאות המתועשת שמגדירים את הטבע האנושי שלנו כיום הם באותו זמן מקומות שלעולם לא נוכל לבקר בהם. במקום זאת, הם מאוכלסים במעבדים וכוננים קשיחים, בוטים לוגיסטיים ויחידות מדפים ניידות, מנופים אוטונומיים וספינות מכולות, שואבי אבק רובוטיים וטוסטרים מחוברים, טרקטורים ומוניות ללא נהג.

כאשר מגלי ארצות מוקדמים שרטטו את "העולם החדש", הם היו מעמיסים את ספינותיהם ויוצאים מחוץ לגבולות המפה למסעות נרחבים עם סופים נטולי ודאות. הם היו חלוצים שזממו על ארצות לא מוכרות ושטחים זרים, מוזרים ולא מוכרים, אם כי כלל לא ריקים. ב־Machine Landscapes: Architectures of the Post Anthropocene, כתב העת שערכתי לאחרונה אחד מגיליונותיו, מיפינו את האתרים שדרכו בהם פחות, את הארכיטקטורות והתשתיות העמוסות פחות של מערכת שלא נבנתה בעבורנו, אבל צורתה, החומריות והמטרה שלה מתוכננות לחזות את הלוגיקה של ראיית מכונה ומגורים שאינם שלנו. זהו מיצוי דחוס של שיחות ומפגשים, מסעות ופלישות לנופים שאיננו שייכים אליהם. זהו אוסף של חללים מלאים בילידים עצמאיים, וכל אחד מאיתנו פולש לאדריכלות שהשאירה אותנו מאחור.

הנשגב הטכנולוגי

הדרך להתחיל להבין תופעה חדשה היא שיומה ומסגורה באמצעות מנגנונים שמוכרים לנו. כדי להטמיע את הרכיבים הבלתי ידועים של עולם הטבע, המשגנו אותו לראשונה באמצעות המיתולוגיה והפולקלור. אלים משכו את השמש על פני השמיים, ומפלצות ים ריסקו את הגלים על ספינות. לאחר מכן סיווגו העיניים המדעיות והאובייקטיביות שלנו את הטבע, פיתחו מעמדות ומינים, והכול הסתדר בתואם. נופי מכונה הם טיפולוגיות ללא היסטוריה. הם אתרים שמאלצים אותנו להטיל ספק בכל מה שאנחנו יודעים על אדריכלות. ועלינו להעריך מחדש את העמדה שלנו ביחס לחללים ולמערכות שסובבים אותנו. 

כל כך הרבה מהחפצים הראייתיים האלה של העידן המתהווה מציעים טיפולוגיות חדשות או מצביעים על חוסר היעילות של מוסכמות אדריכליות המבוססות על גופינו, שעד כה נראו משביעות רצון. הטרמינולוגיה שבידינו אינה מספיקה לתאר את התנאים הללו; הם הגיחו מתוך הצללים, מחוץ לשדה הראייה, בשטחים שבהם אסור לנו לשוטט. הם מתרחשים בהיקפים שבהם השפה הדיסציפלינרית של האדריכלות נפרמת; שבהם חללי הפנים עצומים עד כדי כך שהם הופכים למיקרו־אקלים; שבהם הנופים מהונדסים עד כדי כך שהם הופכים ללוחות של מעגלים חשמליים; שבהם הרובוטים נמצאים בכל מקום עד שהם הופכים לטבע; שבהם המעברים דרך ערמות השרתים הם כמו מחיצות בכונן קשיח, והבניינים כל כך מלאים במכונות עד שאפשר לראות בהם מחשבים גדולים, בקנה מידה אורבני.

מחסן אמזון ברוקפורד, אילינוי, ארה"ב, צילום: קירקאם

נראה שברירת המחדל של מקצוע האדריכלות היא לנסות להשיב לעצמו את הטריטוריה האבודה הזאת, להתגנב בחזרה פנימה ולכבוש בטפילות את הנופים הללו עם ריהוט ארגונומי, משרדים בחלל פתוח, קירות ירוקים וברי מיץ טרי. הנכסים האדריכליים העיקריים של הטכנולוגיה הם המטה הארגוני של BIG ו־Googleplex של Heatherwick Studio, קמפוס Foster + Partners של Apple ו־Amazon Spheres של NBBJ. אלו אינם האדריכלים הכוכבים של הפוסט־אנתרופוקן. הם רק מעצבים את ההלבשה של חדרי ההמתנה, מסיטים את דעתנו בתצוגות מלאות מבע בזמן שהמכונות המתכנתות את כוכב הלכת שלנו מוסתרות מאחורי קירות חסרי חלונות וצורות אנונימיות. בנופים החדשים הללו, הפואטיקה של הכיבוש האנושי זרה, קנה המידה של הגוף אינו מהותי, ועלינו לחקור צורות חדשות של עיסוק יצרני עם העולם הלא־אנושי.

רק לעיתים רחוקות האידיאולוגיה מתפתחת בקצב של הטכנולוגיה שלנו. כאשר אנו מפנים את מבטנו אל נופי המכונות, עלינו לאמץ באופן קיצוני את אי־הנוחות שלנו בעולם שכבר איננו במרכזו. אתרים, מבנים וחללים אלו מסמנים קץ לעיצוב הממוקד באדם. אנו מתווים עתה עידן של עיצוב הסובב סביב כונן קשיח, עיצוב הממוקד בזיהוי ובטווח אור (Lidar) או ברכב אוטונומי.

נופי המכונות המכוננים של הפוסט־אנתרופוקן כבר כאן, מהותיים ויסודיים. הם משובצים באדמה של כדור הארץ ובמרקם העיר הפלנטרית. מאווררי הקירור שלהם מסתובבים, האלקטרומגנטיות שלהן מזמזמת, נוריות הלֵד מרצדות ויש להם ריח של אדמה נדירה. מכונות עושות את העולם, ואנחנו מבחוץ מציצים פנימה. פרצופים צמודים לחלונות הזכוכית של חדר בקרה ריק.

First published on TANK Magazine. An edited extract from “Neo-Machine: Architecture Without People” by Liam Young, featured in “Machine Landscapes: Architectures of the Post-Anthropocene”, Architectural Design, Vol. 89:1, January-February 2019, guest-edited by Liam Young.