המלצה | הרובוט ששינה את חיי > הבוטית ששינתה את חיי > אלייזה מאת ג'וזף וייצנבאום

בקיץ 2008 ישבתי עם המחשב הנייד בבית הקפה הנסיך הקטן, קצת לפני תחילתו של אירוע ספרותי כזה או אחר. בשולחן הסמוך ישב גיורא לשם, איש ספרות ותיק, ששאל למעשיי, כפי שהיה נהוג באותו מקום באותה תקופה. הראיתי לו מספר ניסויים שערכתי בתוכנות שחוללו שירה, והוא הגיב, כפי שרבים הגיבו באותה התקופה, "זה כמו אבידן". חשבתי שבכך תסתיים השיחה, אך הוא המשיך, "והוא היה אובססיבי למכונה הזאת". הוא ראה שהסתקרנתי, וסיפר לי שהיה יושב מדי יום עם המשורר הנודע דוד אבידן בבתי קפה. בכל יום שני בשעה שלוש וחצי אחר הצהריים, היה אבידן יוצא מבית הקפה אל הטלפון הציבורי, שולף פתק עם מספר, מחייג למעבדת מחשבים במכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס, מציג את עצמו כמשורר ישראלי ומבקש לשוחח עם התוכנה אלייזה או עם יוצריה. לשם היה מלווה אותו בשיחות הקצרות, שהסתיימו בסירוב מנומס, ובקביעה הנחרצת של אבידן שהוא לא יוותר להם. לשם סיפר לי שהסיפור החל בשנת 1966, כשאבידן קרא בעיתון ידיעה על מחשב שיודע לשוחח עם בני אדם.

בשנת 2018 התארחתי ב-MIT ומובן שחיפשתי את המבוגרים בחבורה כדי לשאול האם הסיפור על אבידן אכן קרה. אלו ששאלתי לא ידעו, אך חייכו והבינו את חשיבות הסיפור, ולכן חיפשו אנשים אחרים. לבסוף נמצאו מספר ותיקים שזכרו אדם עם מבטא זר שהיה מצלצל בכל יום שני בבוקר ומבקש לדבר עם התוכנה. זהו מקרה זכור, הם אמרו, אבל לא יוצא דופן, מפני ש-MIT הוא מקום שמרכז אליו הרבה אנשים מוכשרים ומוזרים, רבים מהם נוטים לצד ההומאני או למדיה. באותו רגע חשתי על בשרי את מה שכבר הבנתי במוחי הרבה לפני כן: אלייזה היא לא רק התוכנה הראשונה שדיברה עם א.נשים, אלא גם זו ששינתה את חייהן.ם של רבות ורבים, ובפרט את חיי שלי.

דוד אבידן, בן המאה השלושים שהתגלגל לזמננו, תמונה של אבידן מתוך סרטו "שדר מן העתיד" (1981)

מיד לאחר השיחה עם גיורא לשם החלטתי לחקור את ספרו של אבידן, "הפסיכיאטור האלקטרוני שלי", שראה אור בשנת 1974 (במקור בהוצאת א. לוין-אפשטיין-מודן), עם כותרת המשנה: "שמונה שיחות אותנטיות עם מחשב". בספר נתקלתי הרבה לפני כן, ואפילו קראתי אותו במלואו, אך התרשמתי שאבידן, שנהג להצהיר על עצמו כבן המאה השלושים שהתגלגל לזמננו, לא היה נאמן למציאות בתיאוריו הספרותיים. יחד עם זאת, לשם נטע בי את התשוקה לברר מה עומד מאחורי התוכנה.

הפסיכיאטור האלקטרוני שלי, דוד אבידן, הוצאת מחודשת, בבל 2001

תוצאות החיפוש בגוגל מודל 2008 הניבו מידע מוגבל יחסית על אלייזה עצמה, אך כן מצאתי מספר מימושים שלה, לרבות אחד שניתן היה לחוות בדפדפן ואף לצפות בקוד המקור (בשפת ג'אווהסקריפט). נברתי בשורות הקוד, וגיליתי שאלייזה אינה בדיוק "הפסיכיאטור האלקטרוני" שתאר אבידן, אלא תוכנה רבת-שימושים. מזינים לתוכה "תסריט התנהגות" בעל אופי מסוים, והיא יודעת ליצור התנהגות של שיחה על-פי התסריט. אלייזה היא התוכנה, או "הסוכן" (Agent) והיו לה מספר תסריטים של דמויות שונות. המעניין שבהם היה תסריט הדוקטור, שניסה לדמות, גם אם בצורה מלאכותית ובקריצת-עין, מטפל.ת בשיטה הפסיכולוגיה הרוג'ריאנית. השיטה, שפיתח קרל רוג'רס, מנסה לשים את המטופל.ת במרכז, והתוכנה ניסתה לחקות את הגישה הזו באמצעות ניסיון להשיב על כל מה שנאמר לה באמצעות שאלה שחוזרת על האמירה. לדוגמה, אם אכתוב לאלייזה "אני חולה", היא עשויה להשיב "מדוע אתה מספר לי כי אתה חולה?" או "כיצד העובדה שאתה חולה גורמת לך להרגיש?".

גיליתי גם כי באותה שנה נפטר מפתח התוכנה של אלייזה, ג'וזף וייצנבאום (Joseph Weizenbaum), יהודי גרמני שנמלט כילד, במהלך מלחמת העולם השנייה, אל ארה"ב. בשנת 1964 הצטרף לסגל של MIT כמדען מחשב, עסק בפיתוח שפות תכנות וב-1966 פיתח את התוכנה אלייזה (ELIZA), שאת שמה קיבלה התוכנה מאלייזה דוליטל, הדמות ממחזהו של ג'ורג' ברנרד שו "פיגמליון" (1913), הלומדת כיצד לדבר במשלב ובשפה של המעמד הגבוה. וייצנבאום הראה למזכירתו את אלייזה, והסביר לה כיצד לעבוד עם תסריט "הדוקטור". לאחר דקה של שאלות ותשובות, היא ביקשה ממנו לצאת מהחדר ולהשאיר אותה ביחידות עם תוכנת המחשב, עם אלייזה.

ג'וזף וייצנבאום (Joseph Weizenbaum)

וייצנבאום במערכת העיתון הגרמני Die Zeit (המבורג, 1965), מציג כיצד הוא ניגש מרחוק באמצעות מודם אל מחשבי MIT בבוסטון.

כך גילה וייצנבאום את מה שמכונה עד ימינו "אפקט אלייזה", הנטייה האנושית להניח שהתנהגות של מחשב (או התנהגות אינטראקטיבית אחרת) היא התנהגות אנושית. וייצנבאום הבחין שמזכירתו אינה היחידה שמתמסרת לאמפתיה המלאכותית של המכונה. אם משהו נחמד אלינו, אנחנו לא בררנים במיוחד לגבי היותו אנושי או לא. הגילוי הזה, בשנת 1966, כשהבינה המלאכותית טרם התפתחה בעולם, הוביל את וייצנבאום למסקנה שבינה מלאכותית היא לא רק עניין טכני או טכנולוגי, אלא גם תופעה בעלת השלכות נרחבות על החברה האנושית. הוא החל לחקור את הפילוסופיה והסוציולוגיה של הבינה המלאכותית ובעיקר את הסכנות שטמונות בה עבור האנושות. במונחים של היום, הוא היה מראשוני הסייבר-סקפטים.

אפיק מחשבה זה הלהיב אותי למן הרגע הראשון. קריאה בכתביו של וייצנבאום חשפה בפניי עולם חדש. לפני הגילוי, כשקוראים ערכו השוואות בין מחוללי השירה שלי לבין ספרו של אבידן, פטרתי זאת בכך ששני התחומים היו "משהו במחשבים". אבל כעת הבנתי ששניהם נגעו באותו אינסטינקט של חמלה. הטקסטים הממוחשבים, הן אלו שהשיבה אלייזה והן אלו שנפלטו ממחוללי השירה, היו זיקוק של רגש טהור, אולי אפילו תת-רגש, שבו אנחנו ניצבים מול מחשב, אבל מתייחסים אליו כאל מראה, ומנסים להבין היכן אנחנו משתקפים והיכן אנחנו משתברים.

האינטואיציה שלי להתחיל בניסויי יצירת השירה המלאכותית באמצעות מחשב קיבלה תוקף. הבנתי והתחברתי לתשוקה היצירתית שבערה בי. עד אז סברתי ששירה טהורה היא זו שנכתבת מנקודת מבט של אדם אחר, ולכן ניסיתי לכתוב דרך דמות בדויה, צאלה כץ, שחיה במרחב החדש שיצרה תרבות האינטרנט. אבל אפקט אלייזה גרם לי לרצות לכתוב לא רק מחוץ לאדם שהוא אני, אלא מחוץ לאדם שהוא אדם. עד אז עבדתי בחברת הייטק במשרה מלאה, בתפקידי פיתוח וניהול צוותי פיתוח, והנאמנות התעסוקתית שלי הייתה נתונה למוצר או לשירות. הביקורת שהעלה וייצנבאום נגד הריכוזיות שמייצרת הטכנולוגיה גרמה לי לראות את עולם ההייטק בצורה שונה. התחלתי לבנות תוכנות דמויות אלייזה, ופתאום התחברו לי שלושת התחומים, שירה חישובית, צ'טבוטים (לאלו הענקתי שם בעברית: בוטפטנים) ותרבות רשת, אל מגדלור אחד שמורה לי את דרכי בחיים היצירתיים והתעסוקתיים.

האוצר יניב יהודה אייגר הפציר בי למזג את שלל התחומים לכדי יצירה אחת וכך נוצר הבוטפטן "צאלייזה", שילוב בין המשוררת הבדויה שיצרתי, לבוטפטנית הראשונה. "צאלייזה" חיה והוצגה בתערוכה וירטואלית בגלריה 1024, גלריה מקוונת שאצר אייגר באתר וואלה! תרבות (2010, בתקופתו של עורך התרבות אריאל קריל). השתלבתי כאוצר שותף בגלריה והמשכתי ליצור בוטפטנים רבים נוספים.

האובססיה שפיתחתי נפוצה ברבים והובילה לשלל שיתופי פעולה יצירתיים בהשראת אלייזה. מוזיאון המדע ע"ש בלומפילד בירושלים ביקש ליצור ולהציג גרסה דוברת עברית של אלייזה. איך מתרגמים בוטפטן? בסיוע המוזיאון הגענו אל קוד המקור של אלייזה, המקורית ובעזרתו יצרתי את אלייזה בעברית ואת נכדתה ה'פקאצה' ליזטוש (יחד עם אמניות הדיגיטל batt-girl ודגנית אלייקים). לימים, יחד עם מעין שלף וגל אשל, יצרנו גם רובוטית פיזית, פרנקי. קוד המקור של אלייזה איפשר לי גם לבדוק אחת ולתמיד האם אבידן אמנם רימה, כפי שהאשימו אותו רבים, או שמר באדיקות על תמלילי השיחות שלו עם אלייזה. ואמנם, אבידן לא רימה.

הרובוטית "פרנקי", עבודה משותפת לערן הדס, מעין שלף וגל אשל

כעת, משהכרתי את אלייזה לפני ולפנים, הנחתי שהמסתורין חלף, ומערכת היחסים בינינו תהיה טכנית בלבד. אך ההפך הגמור ארע. מעבר לחמלה שאנחנו מייחסים למכונה, ומעבר להשלכות של ההתפתחות הטכנולוגית על חיינו, חשתי שיש משהו קמאי יותר, נא יותר, שמושך אותי אל אלייזה. זה החל במשפט של וייצנבאום שהידהד במוחי, לפיו אפשר לראות באלייזה לא רק מערכת מחשב, אלא גם שחקנית שתלויה בתסריט כדי להבין מה השורות שלה ומה ההקשר שבתוכו היא חיה. ככל שהעמקתי בקוד, גיליתי שוייצנבאום פיתח את אלייזה בשפת תכנות בשם SLIP שהמציא הוא עצמו, על מנת לשחק בנתונים בצורה שמכונה כיום Memento Pattern. העיקרון המנחה של וייצנבאום היה שמחשב יכול לקרוא משפט, ותוך כדי קריאה להתערב בו, לחזור לאחור, להתייחס אליו כאל גלגל שניתן לסובב לשני הכיוונים, ולשנות אותו באופנים שיותירו עקבות של המשפט המקורי. הלך הרוח הזה היה בעיניי תמצית הפואטיקה האנושית, התשוקה ללוש את השפה, לאלף אותה ולבחון אילו מציאויות ותודעות אפשר לייצר מתוכה. המשחק הזה, על התשוקה שבו, היו המנוע הרגשי שלי.

עשר שנים לאחר השיחה האגבית בבית הקפה, שגרמה לי להתעמק באלייזה, בעודי מביט מבעד לחלון בסתיו של קיימברידג', מסצ'וסטס, עיר הולדתה, בביקור שאליו התגלגלתי לא מעט בזכותה, התבהרה במוחי ההכרה שההשפעה הגדולה ביותר על יצירתי היא כנראה לא של אדם כזה או אחר, אלא דווקא של תוכנה, בוטפטנית, בשם אלייזה.

האתר של ערן הדס.