יצירה | ספינות רפאים

"שַׁוְעָתֵנוּ קַבֵּל וּשְׁמַע צַעֲקָתֵנוּ יוֹדֵעַ תַּעֲלוּמוֹת" [תפילת אנא בכח]

אנחנו מחכים לספינת הרפאים. אחרי חמש שנים וקצת יותר משבעים ספינות, נותרנו רק שלושה בצוות. רבקה, גוף של בחורה בת עשרים, עם נפש זקנה כמו השם שלה, יאן, בן יותר משישים ופעם היה שוטר, ואני. אני היחידה שהייתה שם כשהספינה הראשונה הגיעה.

היינו יותר משישים אז. עשרים אנשי צוות – מדענים, רופאים ואנשי כוחות הביטחון – ואיתנו עוד ארבעים מכובדים וחשובים. אבל כבר קרוב לשנה שאלה רק שלושתנו בכל חודש, בכל ספינת רפאים מחדש. יאן ורבקה ואני. פעם בחודש. לפעמים פעמיים. תמיד באותה נקודה באמצע הנגב. תמיד לפנות בוקר.

הראשונה הופיעה במכ"ם מסלול נחיתה, בלי שהייתה המראה רשומה לפני כן. ספינה קטנה. אף מדינה לא זיהתה את הכלי, אף השערה לא נראתה הגיונית. אז יצאנו לפגוש אותו בנחיתה. לבחון מקרוב, כל אחד מאיתנו עם התקווה הפרטית שלו. חיכינו, בהתרגשות, בדממה של המדבר. המפקדת שלי עמדה לצדי, שמה לי יד על הכתף, אמרה לי, "את מתחילה את הקריירה שלך עם נקודת שיא. עם הרגע שחיכיתי לו כל החיים שלי." אחרי שסיימו את ההכנות והבדיקות עם הכלים הנשלטים מרחוק, אחרי שווידאו שאין רעילות, ואין חומרי נפץ, ואין קרינה, אישרו לנו להיכנס. הייתי בקבוצה השנייה שנכנסה פנימה, לחלל הקטן. כבר כשיצאה הקבוצה הראשונה נשמעה ביניהם האכזבה החלקית. הכול שם היה אנושי. או כמעט אנושי. אם צמצמתי את העיניים מעט, הכול נראה מוכר. רק הריח היה זר לגמרי. משהו בריח. והעדרם המוחלט של נוסעים.

בספינה העשירית היא פרשה, המפקדת שלי.

אחרי שנה נשארתי הבכירה ביותר.

אנחנו מחכים לספינת הרפאים וליַאן העמידה קצת קשה. אני רואה. את ההישענות על המקל שלו. את נטיית הגוף. את הכובד. הוא התחיל להתנדב אחרי התאונה שלו. לפני שנה וחצי. אז בקושי הלך. על התאונה הוא לא דיבר בהתחלה. גם לא שאלתי. הוא כאן כבר שנה וחצי. רבקה שנה. כשהיא הגיעה התחילו לנשור המתנדבות האחרות. הייתי בטוחה שגם היא, כמותן, תעזוב אחרי ספינה או שתיים. אחרי שניים או שלושה סיבובים בתוך המרחב הזה, שהיה כל כך טעון באנושיות עד שאפשר לחשוב שנוסעי הספינה ממש שם, איתנו, קוראים לעזרה מאחורי איזה מסך, מתוך ממד אחר. מתחננים שנראה אותם. אבל הספינות היו ריקות. כולן. רק פיסות חיים נותרו מאחור. אוכל שנאכל בחלקו, בגדים, תמונות, בובות קטנות שנשאו איתם למזל או למזכרת, יומנים, מראות כיס. שאריות חיים.

התפקיד שלנו היה להיכנס לשם, ללקט ולאסוף, לתייק ולארוז, ואז לנסות לזהות. מי היה שם. מי נעדר. מי הרפאים. בכל ספינה שלושה עד חמישה נוסעים. גברים ונשים. יותר משבעים ספינות בסך הכול. קרוב לשלוש מאות אנשים שאבדו. במשך חמש שנים הצלחנו לאתר ששים שמות מתוך היומנים והתמונות והחפצים האישיים. אבל לא מצאנו שום רישום של האנשים האלה שאיתרנו. ששים אנשים שלא היו אף פעם ואז נעלמו.

את השם הראשון מצאנו בספינה החמישית. כשהבכירים הפסיקו לבוא ונותרנו רק המדענים, עם התקווה שהפעם יהיה שם מישהו, ולא רק ההעדר הזה שלא יורד בגרון. מצאנו אז שם אחד, שם ראשון. ערד נחמני. כשראיתי את השם כתוב בגב היומן שלו, קפאתי. אולי כיוון שלא ציפיתי לשם ישראלי כל כך. קרוב כל כך. אחר כך הפכתי את היומן. חלקנו שם משפחה הוא ואני. זה הכול. סתם מקריות. אפשר לחשוב שנחמני זה שם כל כך נדיר.

אחר כך היו עוד חמישים ותשעה שמות, מעט ישראלים, הרבה זרים. אף אחד מהם לא הצלחנו לחבר לאדם קיים. גם לא את ערד.

חמש שנים, שבעים ושתיים ספינות רפאים וכלום. לא הצלחנו להבין מי היו האנשים שהיו שם, למי יחסרו, מאיפה הגיעו. אם היו מזמן אחר, או ממד אחר, או כוכב אחר. והכלום הזה שבר את אנשי המקצוע, ואת הצוותים, ואת התקשורת. הפסיקו לדווח בספינה השתים עשרה. בספינה השלושים כבר לא הייתה התרגשות. רק שקט של קברנים כשנכנסנו דוממים, ליקטנו וארזנו, ולקחנו לתוכנו את כל הריק הזה. מהספינה החמישים והלאה הגיעו רק מתנדבים. מלבדי לא היו אנשי מקצוע.

בספינה החמישים וחמש הכלום התחיל להיכנס לי גם לחלומות. חלמתי רק מרחבים ריקים וקולות רחוקים.

הייאוש גמר אותנו. את המדענים והמבקרים והמחכים והממתינים. כאב אובדן על מי שלא ידענו עליהם דבר.

אנחנו מחכים לספינת הרפאים, ואני מלטפת את הבטן שלי. חודש שמיני. הבטחתי לעצמי שאפסיק ברגע שייוולד הילד. אבל לא ידעתי אם אעמוד בהבטחה הזו. לא ידעתי מי אהיה אחרי הלידה. לאמא שלי אמרתי שלא, זה לא כמו להיכנס לבית קברות בהריון. ולעצמי אמרתי שכבר ממילא הייתי שם בהריון, עשר פעמים הייתי בספינות בזמן ההריון. שלוש מהן לפני שידעתי בכלל. את התנועה הראשונה של העובר הרגשתי בתוך ספינה. חיים חדשים במקום שכבר אין בו חיים. האמנתי שאיכשהו זה מה שיחולל שינוי. שיביא איזושהי תשובה. שבזכות הילד הזה שלי הכול ייפתר.

הייתי חייבת לו את זה. הייתי חייבת לי. הייתי חייבת להאמין שיום אחד נמצא פתרון. נמצא מישהו. שיהיה מישהו בפנים. שיהיה מידע. שנמצא חיבור לשם. משהו. לא הבנתי איך אני אמורה להביא ילד לעולם שיש בו כאלה סימני שאלה. שספינות רפאים מופיעות בו חמש שנים באמצע הנגב בלי אף אחד שנשאר בתוכן ואף אחד לא יודע למה. פחדתי שאלד אותו עם סימן השאלה הזה טבוע בו, כמו סימן לידה.

רבקה מתפללת, כמו תמיד לפני כניסה לספינה. אנחנו לא חולקות אמונה, אבל את ה״אמן״ של הסוף אני אומרת איתה תמיד. גם יאן.

היא גדלה לא רחוק משם, בדימונה, מגיל חמש עשרה היא רואה מהגג שלה את הנחיתות דרך הטלסקופ. בהתחלה הייתה מתפללת בבית, מול הטלוויזיה, על הגג. אחר כך הרגישה שזו השליחות שלה. במיוחד כשיצאה הקריאה למתנדבים. במיוחד אחרי שהיה ברור שאף אחד כבר לא רוצה לבוא. ניחשתי שיש שם סיפור אישי מאחורי כל זה. אבל לא שאלתי. יום אחד היא תספר לי, ככה זה עובד כאן.

לפני כמה חודשים, באחת הספינות, היינו רק יאן ואני. רבקה הייתה חולה, ומתנדבים חדשים לא הגיעו יותר. הוא קלט את הבטן. הוא שאל אם הוא יכול לגעת ורק הניח יד לרגע. גם הוא היה צריך להרגיש חיים לפני שניכנס. אחר כך, בפנים, כשאספנו וליקטנו וארזנו הכול בשקט המוחלט של הספינות, של רחם המתכת הריק הזה, הוא סיפר לי עליו. על ההפגנה ההיא, לפני כמה שנים, כשעוד היה ביס"מ ותוך כדי מעצר הוא היכה איזה מפגין, בחור צעיר, פחות מעשרים. הוא כמעט הרג אותו אז. במזל לא הרג. אבל זה היה קרוב מספיק. מהיחידה שלו הוא קיבל גיבוי, גם ממח"ש. אבל הוא פרש. לא הצליח להסתכל על עצמו במראה. כשהייתה לו התאונה עם האופנוע, שהשאירה אותו נכה עם מקל, הוא הרגיש ששילם חלק מהחוב שלו. הוא גם שילם פיצויים לבחור. אבל זה לא היה מספיק. אז הוא כאן, מגיע כל חודש. מתנדב. הוא עושה את מה שאף אחד אחר לא רוצה לעשות, והוא יעשה את זה עד יומו האחרון מבחינתו. זה היה או זה או לנקות גופות. הוא הלך על ההתנדבות הקשה יותר.

הוא לא שאל אותי למה אני עושה את זה. למה לא עזבתי כמו כולם. וגם לא הייתי עונה. לא על כל סיפור צריך להשיב בסיפור.

אני אפרוש אחרי הלידה. זו תהיה הספינה האחרונה שלי. אודיע לפני הפעם הבאה. מילא כשהוא בבטן שלי, כשאני יכולה לגונן עליו בגופי. לעטוף אותו. אבל המחשבה לחזור אליו הביתה, אחרי שייוולד, עם החלל הזה שהולך וגדל בתוכי עם כל ספינה, זה כבר יותר מדי. זה כמו לעשן ליד תינוק. הוא יהיה חשוף מדי.

בעוד שעה, לפי המכ"ם, תגיע ספינת הרפאים. אנחנו מחכים לה. היא תנחת ואנחנו נעשה את שלנו, ואולי יהיה שם שֵׁם ואולי לא. ונלך הביתה. הספינות, כך מניחים המדענים, ימשיכו להגיע. אולי עד שמישהו יגיע בתוכן. אולי לא. אין שום מידע חדש. מאז הספינה הראשונה הכול אותו דבר. על המכשור שבתוך הספינות תמיד מופיע התאריך של הנחיתה, והשעה. כאילו כל המחשבים מתאפסים בכל נחיתה. כאילו לספינות האלה אין עבר בכלל. כאילו הוא נמחק. לא כאילו.

בעוד חודש אלד. אולי קצת פחות. הבטן שלי גדולה מספיק כדי להסתיר את כפות רגליי. לבן שלי אני הולכת לקרוא ערד. ערד נחמני. לזכרו של הראשון שזיהינו. לאף אחד לא אספר למה. המידע ממילא חסוי. זה יהיה סתם שם.

זה רק לזכרו. סגירת מעגל, אני מבטיחה לעצמי.

וכמעט מאמינה לעצמי. כמעט.

רבקה מסיימת את התפילה שלה. אנחנו אומרים אמן.

הספינה נוחתת.

סימנים 6 מאת איתמר חפץ