יצירה | מה נכנס בנו

הוא לא יוצא.

כבר ימים רבים מאז שהופיע. מאז שנכנס לבתינו, לגופינו הבלתי מוגנים, השבריריים, עמוק מתחת לעורנו. הוא חלחל אל בין קרעי הבשר, זרם בוורידים, התיישב בתאים, בזכרונות, והשכיח את מי שהייתי קודם. את מי שהיינו.

הוא לא יוצא.

ניסיתי להתקלח, כמובן, שקעתי באמבטיה כבדה ולוהטת של מלח ורוד למשך ארבעים וחמש דקות בדיוק. כך לפי המתכון המומלץ. טיהרתי את הבית בעשן מרווה שרופה. עברתי חדר–חדר עם צרור המרווה בידי ולחשתי מיני צווים וציוויים. צא. צא. צא. העברתי את העשן על כל חלקי גופי, מתחת לכפות הרגליים, מאחורי האוזניים ולאורך הצוואר. צא. צא. צא. הדלקתי קטורת מור ולבונה בלי לפתוח את החלונות. ריח השׂרף מיד הפך סרוח, כמו רקב פירות עתיקים. עשיתי רעש גדול. רקדתי. רקעתי ברגליי. צא. השמעתי קול נמוך, מונוטוני, כבד: צא.

ציור: אורי ליפשיץ, 2000 | צילום: אלעד שריד

הוא לא יוצא.

הבאתי מוציאים מקצועיים. נשכבתי על מצע צמר רך, והם עמדו מעליי וזימרו בקצב מתחת לזקניהם המלבינים, וקראו בלשונות שלא הכרתי. צא. צא! ככל שהפצירו בו, כך הלך והתבצר, כך הידק את ציפורניו ונעץ את שיניו. תחת עץ זית עתיק, הקפתי עצמי נשים חכמות. שיערותיהן התבדרו ברוח גלילית, שולי שמלותיהן מלאו בוץ. הן האכילו אותי פירות מרים ושחורים הישר מן האדמה. צא. הן שרו. צא! אבל לא היה לו לאן.

חלמתי חלומות על מי שהייתי פעם. אני זוכרת שהיה לי גוף שלם. היו גבולות ברורים ביני לבין השאר. אני זוכרת שיכולתי להביט מבעד לעיניי, ולהחליט לבדי על מה אני מסתכלת ומה אני רואה. כשראיתי עץ – ראיתי עץ. כשראיתי בניין – ראיתי בניין. מאז שהוא בא, אני רואה דרכו והוא רואה דרכי. העצים מכוסים במשמעויות זרות. הבניינים מסומנים.

ציור: אורי ליפשיץ, 2000 | צילום: אלעד שריד

התיישבתי לשולחן, פתחתי מחברת שורות ריקה ולקחתי עט בידי. רציתי לכתוב אותיות חסרות. משמעות. שורות–שורות א', שורות–שורות ב', ואז להתבונן בצורתן. ישבתי וכתבתי וזרמי חשמל קטנים הרעידו את אצבעותיי. עצרתי וניערתי את מפרק ידי הכואב. הכיתובים לא היו שלי: הכתב מתוח מדי, נמרח מטה ונמשך מעלה. הדיו היה עבה ומוכתם, כאילו הופק מעט נובע. האותיות הפכו למילים זרות שאת משמעותן לא הבנתי. שפשפתי את עיניי, ניסיתי למקד את המבט הכפול, שלי ושלו. לבסוף הרמתי את המחברת והקראתי (לא זכרתי שזה מה שנכתב):

"אני לא אצא לעולם".