פרובוקציה | לצפות במסך מבעד לאצבעות

אימה הצילה את חיי פעמיים. או לפחות, הצילה את חיי הנפשיים.

הפעם הראשונה הייתה בראשית ימי הקורונה. אתם זוכרים את הבהלה בהתחלה? העולם עצר, המרחב כולו הוגבל לארבע קירות חדר, החיים צומצמו למסך הזום, וכל אדם הפך מדביק בפוטנציה. יש אנשים שחוו את הסגר הראשון כחופשה, עבורי זה היה אסון. ומה עשיתי כדי לרומם את הרוח? צפיתי בסרטי אימה וקראתי ספרים פוסט-אפוקליפטיים. בשיא הקורונה התחלתי גם לכתוב סיפורי אימה. מוזר, אבל זה עזר לי לפוגג משהו מהייאוש ומהחרדה.

הפעם השנייה שאימה הצילה את חיי הייתה בשבועות שאחרי השבעה באוקטובר. הימים הראשונים היו רוויי הלם: צפייה אובססיבית בחדשות, מספרי הרוגים וחטופים שמטפסים מרגע לרגע, ניסיון נואש וכושל להבין מה קרה, איך זה קרה, ולמה זה קרה לנו. מה שאפשר לי לנוח לרגע מתודעת האסון והמוות, היה צפייה בסרטי אימה. רק אחרי זמן מה גיליתי שעוד אנשים פנו לאימה בימים ההם, ומאוחר יותר גם נחשפתי למחקרים על הנושא. אבל היו כמה דברים שהבנתי באופן אינטואיטיבי ובזמן אמת. הראשון הוא שאני לא מצליח להתרכז בשום דבר אחר, לא בקריאה רצינית ולא בקריאה קלילה, שהראש שלי מסרב לנוח, ושרק משהו חזק וחריף כמו סרט אימה מצליח לתפוס את תשומת ליבי לאורך זמן. השני הוא רצון ברור ומידי לברוח, אבל לא רחוק מידי. להמשיך להתעסק במציאות הנוראה שאני מוקף בה, ובמקביל לשכוח ממנה לחלוטין. אני משער שזה נשמע פרדוקסלי, אבל המשיכה לתכנים של אימה היא תמיד פרדוקסלית. למה להימשך למה שמעורר פחד ורתיעה? למה להתקרב במקום לברוח? התנועה הטיפוסית של צפייה בסרט אימה – להסתיר את העין עם היד, ולהציץ למסך דרך הרווח שבין האצבעות – מסמלת ומסכמת את הסתירה הפנימית הזו.

ככה הייתי, צופה מבעד לאצבעות. בדיעבד התברר שלא הייתי לבד. בחודשים הראשונים של הקורונה נרשמה בערוצי הסטרימינג עליה דרמטית בצפייה בסרטים שעוסקים במגפות אפוקליפטיות. שני סרטים יחסית ישנים, "התפרצות" (1995), ו"התפשטות" (2011), הגיעו לרשימת עשרת הנצפים ביותר בנטפליקס ובאייטונז, תופעה שנקראה לאחר מכן "צפיית פניקה". אפשר להבין את התופעה כנובעת מסקרנות כלפי נושא המגפות שהפך בבת אחת אקטואלי מאוד, אלא שלצידה, הייתה עליה דומה גם בסרטים שמתארים תסריטים אחרים של סוף העולם, ובפרט בסרטי זומבים. סקר שביצעה חברת הטלוויזיה הבריטית NOW TV במהלך הסגר הראשון, גילה שרבע מהצופים בלונדון צפו בסרטי אסונות, סרטים אפוקליפטיים וסרטים פוסט-אפוקליפטיים, ובהם להיט הזומבים הבריטי "28 יום אחרי" (2002, במאי: דני בויל). נדמה שהבחירה של רבים, ובהם אני, לצפות דווקא בסרטי זומבים בתקופה ההיא אינה מקרית, אלא נובעת, בן השאר, מדמיון במנגנון ההפעלה של התפרצות זומבים ושל נגיף הקורונה – דרך הדבקה. הפחד מכך שכל אדם יכול להדביק אותך, ושגם אתה, אם תידבק, תהפוך לחלק מהמנגנון ותדביק אחרים.

עניין נוסף, עמוק יותר מאותו הדמיון, הוא המשיכה של אנשים מסוים לתכנים של אימה דווקא ברגעים של חרדה ואי ודאות. לתופעה זו יש תימוכין מחקריים. אחד מהם הוא מחקר שנערך בשנת 2002 בחנות וידאו באזור בוסטון, ובו חוקרים ביקשו מלקוחות אקראיים לדווח על מצב הרוח שלהם כשנכנסו לחנות, ואז בדקו איזה סרט הם השאילו כשיצאו ממנה. החוקרים גילו שמי שהרגישו רגועים בכניסה לחנות, נטו להשאיל קומדיות, מי שחשו פחד בכניסה יצאו עם קומדיות דרמטיות, ומי שהיו חרדים, בחרו בסרטי אימה.

הממצאים מצביעים על כך שרבים נמשכים לתכנים של אימה ואסון ברגעים של משבר גדול שמערער אותם ומעורר אצלם חרדה. אבל האם יש לצפייה בסרטים כאלו ערך חיובי? האם מדובר בהתנהגות בריאה, שעוזרת להתמודדות עם חרדה ואי וודאות, או שמא בדיוק להפך, מחלישה את החוסן הנפשי ומחזקת את החרדה הקיימת ממילא? ישנן סיבות לחשוד במשיכה לאימה, לפחות אם נאמין לשני סופרי האימה הגדולים ביותר – ה.פ. לאבקרפט ואדגר אלן פו. גיבורי סיפוריהם הם לעיתים קרובות טיפוסים רגישים מידי, אמנים נוירוטים בעלי משיכה לא בריאה למאיים ולמוזר, שמתפתחת לאובססיה חולנית המביאה עליהם את אובדנם – מוות מזוויע או שיגעון. האם אלו שצופים בסרטי אימה בזמן מלחמה או מגפה עולמית נופלים, בדומה לדמויות לאבקרפטיאניות, לתוך תהום-ים הרסנית שבה פחדים קמאיים ובלתי מודעים נוגסים בנפש החיה, קורעים ממנה נתחים, ותופסים אותה בזרועות תמנון דביקות של זוועה?

יתכן, אבל המחקר מתקופת הקורונה מצדד דווקא ביתרונות הז'אנר. בחודש השני לפרוץ המגפה התנהל באוניברסיטת שיקגו ניסוי מרתק שמצא כי אימה עוזרת להסתגלות ולחוסן בזמן הקורונה. החוקרים פנו ל־310 אנשים אקראיים ושאלו אותם סדרה של שאלות על הרגלי הצפייה שלהם בסרטים, מצבם הנפשי ומידת המוכנות שלהם למגפה. הממצא הראשון שלהם היה שחובבי אימה חשו פחות חרדה ומצוקה נפשית בתקופה ההיא מאשר אנשים שאינם חובבי אימה. הממצא השני היה שחובבים של סרטי זומבים, פלישת חייזרים, אפוקליפסה ופוסט-אפוקליפסה (סרטים שקשורים נושאית לאסון) הופתעו פחות מהשפעות המגפה על העולם והרגישו מוכנים יותר להתמודד עם תוצאותיה. הממצא השלישי היה שאנשים עם תכונה נפשית שנקראת "סקרנות מורבידית" גילו אופטימיות רבה יותר ביחס לעתיד.

החוקרים שביצעו את המחקר מסבירים את המשיכה לאימה כסוג של סימולציה מנטלית, מעין התכוננות לאסון ובחינה של תוצאותיו בסביבה מוגנת. צפייה בסרט אימה היא משחק בנורא מכל בתנאים בטוחים, כמו משחק בין גורי אריות שמכין אותם למאבק בחיים האמיתיים. קמפיין של ה-CDC (המרכז האמריקאי לבקרת מחלות ומניעתן) שיצא בשנת 2011 ניצל את הרעיון של הקשר שבין אימה לבין מוכנות לאסון – ודרבן אנשים להתכונן למתקפת זומבים. אם אנשים יתכוננו לאפוקליפסת זומבים, כך סברו, הם יקנו קופסאות שימורים, יפנו את המקלט מזבל, יכינו רזרבות של מים ותרופות, ויהיו מוכנים גם לאסונות אמיתיים כמו הוריקנים או מגיפות עולמיות.

A Face מאת איתמר חפץ

בימים ובשבועות שאחרי השבעה באוקטובר, אני וזוגתי צפינו בסדרת סרטי "צעקה" של הבמאי וס קרייבן. האימה של סדרת ״צעקה״ מאוד מודעת לעצמה, משחקת עם כללי הז'אנר, ולכן יש בה משהו מרוכך. שכבת המטא שמאפיינת את הסרטים, מאפשרת לצופים להישאר במרחק רגשי בטוח מהעלילה ומהתפניות הטרגיות שלה. מה שלא חשבנו עליו בזמנו, הוא שהסרטים כוללים לא מעט סצנות מתת הסוגה של "פלישה ביתית" (home invasion) – נושא שהיה אקטואלי במיוחד באותו הרגע. בזמן שבחדשות דיווחו על אנשים שמחזיקים בכוחות אחרונים את דלת הממ"ד כדי למנוע את כניסת המחבלים, צפינו בבני נוער שמפילים ארון לפני הדלת כדי למנוע כניסה של רוצח. מהצפייה בסרטים למדנו איך כל דבר יכול להפוך לנשק כשאתה נאבק על חייך, כולל הרעיון המפתיע של להוריד תמונה מהקיר ולשבור אותה על ראשו של הפולש. למדנו הרבה גם מהסצנות שבהן מצאנו את עצמנו צועקים על הגיבורה שלא תרד לבד למרתף, או תעמוד ליד דלת פתוחה, או שתוודא הריגה של הרוצח, שמצליח לקום כל פעם מחדש, גם אחרי שנראה שהוא מת. הסימולציה הגיעה לשיאה כאשר עברנו חדר חדר בדירה וניסינו להבין איפה אפשר יהיה להסתתר, או, אם נרצה לברוח החוצה, מאיזה חלון הכי הגיוני לקפוץ. כל הדברים האיומים שראינו בחדשות לא גרמו לנו לשאול את עצמנו את השאלות הפשוטות והחיוניות האלו. בשביל זה היינו זקוקים לסרטי אימה.

"סקרנות מורבידית", אותה הזכרתי קודם, היא תכונת אישיות שגורמת לאנשים להתעניין במוות, ובסיטואציות מסוכנות ומאיימות שעלולות להוביל אליו. בניגוד לשמה זו אינה תכונה "אפלה", לא הסקרנות עצמה היא שמורבידית, אלא המושא שלה. זו תכונה הקשורה גם לדמיון וליכולת לבצע בראש סימולציה של הסיטואציה המסוכנת. עבור הסקרן המורבידי, איומים לא נשארים בגדר פחד חסר צורה – הוא רוצה ללמוד עליהם פרטים, לדעת עוד. במקום להימנע ממושא הפחד, התנהגות שאינה בהכרח בריאה, הפחדים מקבלים עבורו דמות ממשית, והוא בונה עבורם מעין תסריט מנטלי. לא פלא שמחקרים מצאו שסקרנים מורבידיים אוהבים לצפות בסרטי אימה. בתקופת הקורונה, כך לפי המחקר שהוזכר לעיל, סקרנות מורבידית הלכה יד ביד עם אופטימיות גדולה יותר ביחס לעתיד, אמונה ביכולת לעבור את המשבר בשלום, ואפילו מציאת עניין במגפה ותחושה של משמעות. אם אתם רוצים לדעת את מידת הסקרנות המורבידית שלכם, אנא חפשו Morbid Curiosity Test – תגיעו מיד לאתר שבו אפשר לעשות את המבחן המקוון ולקבל ניתוח של התוצאות.

אני לא חושב שסקרנות מורבידית היא תכונה חיובית בכל הקשר. בפרט אם היא מובילה לחשיפה מוגזמת לתכנים קשים שהנפש לא מצליחה להתמודד איתם. הרבה נאמר על הסכנות שבצפייה בסרטוני הזוועה מהשבעה באוקטובר, בהם אפשר לראות מקרוב רצח, אונס, והתעללות בגופות. פסיכולוגים רבים הזהירו מפני הפוסט-טראומה המשנית שצפייה כזאת יכולה לעורר, ו"המועצה הלאומית לפוסט-טראומה" של משרד הבריאות אפילו הוציאה אזהרה רשמית. אבל בישראל של 2023 סרטי האימה הנוראים ביותר, והנצפים ביותר, היו החדשות והפידים של הרשתות החברתיות. אני עצמי חשתי את ההשפעות ההרסניות של הסקרנות שלי כלפי הזוועה, וגם במקרה הזה אני לא הייתי לבד. רבים חשו כך, ואפשר גם למצוא לזה תמיכה מחקרית. למשל במחקר אמריקאי שמצא סיכוי גבוה לפוסט-טראומה אצל מי שצפו באובססיביות בחדשות בשבוע שאחרי אסון התאומים; או מחקר אחר שנערך בעקבות פיגוע שהתרחש בבוסטון ומצא שמי שצפה בחדשות על הפיגוע במשך שש שעות ויותר ביום, היה בעל סיכוי גדול יותר לפתח פוסט-טראומה מאשר מי שהיה בקרבת הפיגוע וראה אותו בעצמו.

סקרנות מורבידית היא תכונה אנושית מאוד. קו דק מפריד בין מתי שהיא מטיבה ומתי שהיא מזיקה. לאנשים שונים הקו הזה עובר במקומות שונים. אחרי שיצא הסרט "מלתעות" (1975) של סטיבן שפילברג, היו שפיתחו פוביה מכרישים, עד כדי כך שפחדו להיכנס גם לאגמים של מים מתוקים. יש ילדים רגישים עד כדי כך שעבורם גם הזאב של כיפה אדומה הוא יותר מידי. עבורי, הקו עובר בין המציאות לבדיון. אני נהנה מאוד לצפות באימה על טבעית, ולא מסוגל לראות סרטונים שמתעדים אלימות אמיתית. אם אגלה שסרטי פאונד פוטג', כמו "פרויקט המכשפה מבלייר" (1999) הם אמיתיים – אני איהנה מהם פחות, ולא ארצה לצפות בהם. כל חובב אימה לומד עם הזמן איפה עובר הגבול שלו. ואז, אם יבואו שוב ימים של חרדה ומצוקה, יכול להיות שהאימה תציל את חייו.