מאנגלית: צחי אבינועם ויוסי למפל
מספרים שבאוּלתָ׳ר, השוכנת מעבר לנהר סקָאי, אף אדם אינו רשאי לקטול חתול; כשאני יושב ומביט בידידי המגרגר להנאתו מול האח המבוערת אני יכול בקלות להאמין בכך. החתול – מסתורי הוא וממתיק סוד, מצוי בסמוך לדברים המשונים אותם אין ביכולתו של בן האנוש לראות. הוא נשמת המצרים הקדומה, ונושא את סיפורי הערים הנשכחות מוריה ואופיר. הוא צאצא לשליטי הג'ונגל, ויורש סודותיה המבעיתים של אפריקה הבראשיתית. הספינקס הוא בן דודו ואת שפתו הוא דובר; אך עתיק הוא מהספינקס, ושומר בזיכרונו את מה שהספינקס שכח זה מכבר.
באולת'ר, בטרם נאסר על ידי האזרחים להרוג חתולים, חיו איכר קשיש ואשתו שהתענגו על לכידת חתולי שכניהם והריגתם. מדוע עשו זאת איני יודע, מעבר לעובדה שרבים מתעבים את יללת החתול בלילות וסולדים מכך שחתולים מתהלכים בחשאי על פני גינות וחצרות בחצות הליל. תהיה הסיבה אשר תהיה, הזקן ואשתו נהנו ללכוד ולהרוג כל חתול שהתקרב לבקתתם העלובה, ולפי המולת הקולות שנשמעה בלילות, הסיקו הכפריים שאופן ההמתה היה מטריד ביותר. הם לא באו בדברים עם הזקן ואשתו, אולי בשל ארשת פניהם הקמולה או בגלל שהבקתה הייתה כה קטנה, נחבאה בצִלם האפל של אלונים עתיקים וניצבה בקצה חצר מוזנחת ועזובה. למען האמת, יותר מששנאו בעלי החתולים את הזוג הזקן הם פחדו מהם, ובמקום להתעמת איתם דאגו ששום חתול, בין אם חיית מחמד או כזה שרק לוכד עכברים, לא יתעה אל הבקתה החבויה מתחת לעצי האלון. אולם לפעמים, בשל חוסר תשומת לב, נעלם חתול, והקולות המתועבים נשמעו לאחר רדת החשכה. או אז היה נושא בעל החתול קינה מרה או מנחם עצמו על מזלו הטוב שלא אחד מילדיו הוא שנעלם. שכן אנשי אולת'ר היו אנשים פשוטים ולא ידעו דבר על מקורם העתיק של החתולים.
יום אחד נכנסה שיירה של נוודים זרים מהדרום אל רחובותיה הצרים ועקומי המרצפת של אולת'ר. נוודים קודרים ומסתוריים, שונים משאר עוברי האורח והמשוטטים שעברו בכפר בשני מועדים קבועים בשנה. הם חזו עתידות תמורת כסף ורכשו מסוחרי הכפר חרוזים צבעוניים. אנשי המקום לא ידעו מאיזו ארץ הגיעו, אך חזו בהם עורכים תפילות משונות וראו על צידי עגלותיהם ציורי דמויות מוזרות בעלות גוף אדם וראש של חתול, נץ, אייל או ארי. מנהיג השיירה חבש כתר תמוה בעל שתי קרניים וביניהן משטח עגול. עם השיירה יוצאת הדופן הזו הלך ילד קטן, יתום מאב ואם, ולו רק חתלתול קטנטן ושחור אותו אהב מכול. המגפה לא חסכה ממנו יגון וצער, אולם השאירה לו יצור זעיר ופרוותי לנחמו. הילד, שנקרא בפי האנשים האפלים מֶנֶס, נהג לשבת על מדרגותיה של אחת העגלות המצוירות ולשחק בנעימים עם חתולו. כשאדם צעיר כל כך – ביכולתו למצוא נחמה גדולה בתעלולי החן של חתלתול שחרחר.
בבוקר היום השלישי לשהותם של הנוודים באולת'ר, לא מצא מֶנֶס את חתולו. הוא ישב והתייפח בקולי קולות בכיכר השוק. כמה כפריים ניגשו אליו וסיפרו לו על הזקן ואשתו, ועל קולות הזוועה שנשמעים בלילה. כיוון ששמע את דבריהם, שכך בכיו לכדי הרהורים עמוקים, ולאחר מכן הפך תפילה. הוא הושיט את זרועותיו לעבר השמש והתפלל בלשון זרה אותה לא הבינו הכפריים. איש מהם גם לא התאמץ להבין, מפני שעיקר תשומת ליבם הופנתה לשמיים ולצורות הבלתי רגילות שלבשו העננים. מראה ייחודי מאוד: ילד קטן נושא את תפילתו ומעליו נרקמות דמויות צללים, צורות מעורפלות של יצורי כלאיים עטורי כתרים מקורננים ובעלי דיסקָה. הטבע שופע אשליות מעין אלו, להרשים בהן את הנוטים לדמיונות.
בו בלילה עזבו הנוודים את אולת׳ר, ושוב לא נראו לעולם. בעלי הבתים נחרדו כשנתחוור להם שבכל הכפר לא נותר ולו חתול אחד. מכל בית, מכל אח מבערת, נעלם החתול: חתולים קטנים וגדולים, שחורים, אפורים, מפוספסים, צהובים ולבנים, נעלמו כולם כמו בלעה אותם האדמה. ראש הכפר, קְרָאנוֹן הזקן, נשבע שהזרים האפלוליים הם שלקחו את החתולים כנקמה על הרג חתולו של מֶנֶס, וקילל את הילד ואת השיירה כולה. אבל נִית׳, הנוטריון הצנום, קבע שהחשודים הסבירים יותר הם האיכר הזקן ואשתו, מפני שתיעובם לחתולים, הידוע לשמצה, הפך עז יותר ויותר. אולם איש לא העז להתעמת עם הזוג האכזרי, למרות שאָתָל הקטן, בנו של בעל הפונדק, נשבע שראה בשעת דמדומים את כל חתולי אולת׳ר בחצר המקוללת ההיא בצל העצים, פוסעים קודרים, לאיטם, במעגל סביב הבקתה, שניים-שניים כמו עורכים מין טקס חייתי מסתורי. הכפריים לא ידעו אם להאמין לעדותו של ילד כה קטן, ולמרות שחששו שהזוג המבוגר אכן כישף את החתולים עד מוות, העדיפו להימנע מעימות עם האיכר, לפחות עד שיפגשו בו מחוץ לחצרו האפלה והמבחילה.
בני אולת׳ר הלכו לישון בזעם כבוש, וכשהקיצו עם שחר, רְְאו זה פלא, כל החתולים חזרו אל ביתם! גדולים וקטנים, שחורים, אפורים, מפוספסים, צהובים ולבנים, לא חסר אף אחד. חלקלקים ושמנמנים, חזרו החתולים, מרוצים ומגרגרים בקול. האזרחים דיברו בהשתאות על הפרשייה. קְרָאנוֹן הזקן שב והתעקש שהזרים האפלוליים הם שלקחו אותם, משום שאף חתול חי לא חזר מעולם מבקתת הקשיש ואשתו. אך על דבר אחד הסכימו כולם: על כך שסירובם של החתולים לאכול את מנת הבשר וללקוק את פנכת החלב היה מתמיה ביותר. במשך יומיים סירבו החתולים העצלים וחלקלקי הפרווה של אולת׳ר למזונם, ורק התנמנמו לצד האח או בחום השמש.
שבוע שלם חלף בטרם הבחינו הכפריים כי בשעות בין ערביים לא עלה אור בחלונות הבקתה החוסה בצל העצים. נית׳ הצנום העיר שאיש לא ראה את הקשיש או את אשתו מאז הלילה שבו נעלמו החתולים. שבוע נוסף עבר עד שראש הכפר אזר עוז לעמוד בחובתו, יצא אל עבר דממתו המשונה של הבית, ומתוך משנה זהירות צירף אליו כעדים את שָׁאנג הנפּח ואת ת'וּל הסתת. כשפרצו את הדלת הרעועה, מצאו על רצפת העפר שני שלדי אדם נקיים למשעי וכמה חיפושיות בלתי רגילות שרחשו בינות לצללים בפינות החדר.
זמן רב הוסיפו בני אולת'ר לשוחח על אודות המאורע. זָת', הרופא הפתולוג, התנצח ארוכות עם נית׳ הנוטריון הצנום; וקְרָאנוֹן ושָׁאָנג ות׳וּל נותרו המומים מרוב שאלות. אפילו אָתָל הקטן, בנו של בעל הפונדק, תושאל ביסודיות וזכה בתמורה בשקדים מסוכרים. הם לא חדלו מלספר על האיכר הזקן ואשתו, על שיירת הנוודים הקודרים, על מֶנֶס הקטן וחתלתולו השחור, על מראה השמיים בזמן תפילתו, על מעשי החתולים בלילה שבו עזבה השיירה, ועל מה שנתגלה, בסופו של דבר, בבקתה שבצל העצים האפלים שבחצר המבחילה.
סוף המעשה היה העברתו של אותו חוק ייחודי, שעליו עדיין מספרים הסוחרים ומשוחחים הנוודים – באולת'ר אף אדם אינו רשאי לקטול חתול.