English
→ חזרה
תמונה מתוך "חתול תעלול" מאת דוקטור סוס
רגב קונטס

המלצה | הרובוט ששינה את חיי > חתול תעלול מאת דוקטור סוס

כשאתה נותן לרובוט לעשות את העבודה שלך, אתה גם נותן לו ללמוד את הלקח

28/04/2022

זמן קריאה: דקות

1981 הייתה שנה מאוד לא עתידנית בישראל. עד כמה הייתה לא עתידנית? כשהגננת לאה רצתה להתקשר לאמא שלי ולהתלונן עלי היא לא הייתה יכולה לעשות זאת כי לא היה לה טלפון (וגם לנו לא). במקום, נשלחתי הביתה עם מעטפה ובה הזמנה להוריי להגיע מיידית לפגישה רשמית אחרי שעות הפעילות בגן. הסיבה: עוזרת הגננת תפסה אותי על חם משלם 150 שקל לשני ילדים כדי שיסדרו במקומי את הקוביות הגדולות בארגז החול, אחרי ההפסקה. אמנם עם האינפלציה שהחלה להשתולל באותן שנים 150 שקל דאז היו שווים בערך 15 אגורות כיום, אבל עצם העיקרון היה מבחינת הגננת לאה לא מוסרי באופן עמוק, כיוון "שילד צריך ללמוד לקחת אחריות על הבלגן שהוא עצמו יצר".

למחרת, כשעמדתי מול אמא והגננת בגן, ניסיתי להעמיד פני ילד תמים, מבולבל וחסר מודעות, שלא מבין את חומרת מעשיו או את מקורם. האמת היא שידעתי בדיוק מה אני עושה ומאיפה קיבלתי את הרעיון: על המדף, מאחורי הגננת הזועמת, קרץ לי הספר "חתול תעלול", רכש חדש בספריית הגן אחרי שזמן קצר קודם לכן תורגם לראשונה לעברית.

חתול תעלול, ספר ילדים מאת דוקטור סוס. תרגום לעברית: לאה נאור, הוצאת כתר, 1979

למי שלא זוכר, עלילת הספר עוקבת אחר חתול שובב שנכנס יום אחד לבית אקראי ומחרב אותו. לעיני שני הילדים שנותרו לבדם אחרי שאמם יצאה לסידורים הוא הורס בעצמו מחצית הדירה, את החצי השני מפרקים שני גמדים פסיכוטיים במאניה, שחתול תעלול עצמו שחרר מתוך ארגז. אבל אז, רגע לפני חזרתה של האם, נכנס חתול תעלול בחזרה לבית כשהוא נוהג ברכב קטן ממנו מזדקרות זרועות ניקיון רובוטיות שפועלות באופן אוטומטי ואוטונומי ברמה גבוהה כל כך של AI ומאשין לרנינג עד שתוך דקות ספורות כל החפצים בדירה תוקנו, סודרו, נוקו והוחזרו למקומם ללא פגע. כשאמא נכנסת – הבית מבריק והילדים ניצלו מעונש.

הייתי המום. הייתה זו הצצה מסעירה אל מציאות טכנולוגית שהייתה התגשמות כל חלומותיי. גם אני, בדיוק כמו מר תעלול, אהבתי לשחק בגדול: לבנות ולשבור, להרכיב, לפרק, לפזר וללכלך, ובדיוק כמוהו תיעבתי תיעוב עמוק, מבהיל כמעט, את החלק המשעמם והמייגע של לסדר הכל בחזרה למקום. הספר נתן לי הצצה למציאות אלטרנטיבית, כזו בה אפשר לעשות כל מה שיעלה על דעתך מבלי לשלם את המחיר. הנחתי שיום אחד בעתיד תהיה הטכנולוגיה הזאת מבצעית אך עד אז הסתפקתי בגרסת 1981 של המכונה: שני ילדים מהגן וכמה מטבעות שקיבלתי מסבתא לחנוכה.

במשך שנים הייתה התקרית פולקלור משפחתי שתמיד הצחיק את כולם. איזה ממזר ממולח הייתי כבר בגיל 5 ואיזו פסיכית הגננת שסיימה את הפגישה במשפט שהפך למיתולוגי אצלנו: "את צריכה לחנך אותו כמו שצריך גברת קונטס, או שהילד הזה יגדל להיות פושע". כיום בגיל 45 אני יכול לומר בפה מלא: הגננת לאה צדקה. אמנם לא הפכתי לפושע פלילי, אבל מאז התקרית בגן הצלחתי לחמוק באותו כישרון תחמני מאינספור משימות משמימות בבית הספר, בתיכון, בצבא, בלימודים ובעבודה. במשך שנים לא סידרתי את המיטה, לא את החדר, לא את החשבוניות וכמובן שטבעתי בלכלוך, בבלגן ובקנסות. שילמתי מחירים הולכים וגדלים על הסירוב לקבל בהבנה, שחלק עצום מהחוויה האנושית הוא בהכרח אפרורי, מונוטוני וסיזיפי ושכדי להיות חופשי באמת, צריך לבצע המון מטלות אפורות ושחורות. במובן מסוים נשארתי בגיל חמש, לא רציתי להכיר באמת שהציצה אלי באותו בוקר מקוביות ארגז החול: השעמום הוא דבר בלתי נמנע וצריך להתמודד איתו באומץ כדי באמת לגדול.

לכן היום, כשאני קורא לבני בן השלוש את חתול תעלול, מתחשק לי לעצור רגע לפני הסוף ולהמציא עבורו סיום אלטרנטיבי, כזה בו החתול עוזב את המקום מבלי לסדר דבר עם מכונה פלאית וכשאמא חוזרת הביתה ורואה את הבלגן, היא דורשת מהילדים לקחת אחריות על כך שלא עצרו את החתול במסע ההרס, ומקפידה שיסדרו וינקו הכל בעצמם. זה כמובן היה גומר על הספר אבל אולי היה נוטע בו רעיון שיחסוך מבני הצעיר הרבה כאב לב ואכזבות. כשאתה נותן לרובוט לעשות את העבודה שלך אתה גם נותן לו ללמוד את הלקח, ואת הלקח שהצלחתי ללמוד מאז, בייסורים, אפשר לנסח בערך כך: מי שלא יחזיר את הצעצועים למקום אחרי ששיחק, לעולם לא יבין את מחיר המשחק.

מתוך הספר חתול תעלול (Cat in the Hat) באנגלית