פרובוקציה | המפלצת האהובה עליי

ב-23.01.2024 התקיים בתל-אביב מפגש במסגרת פעילות ועדת החקירה לכשל הדמיון בתרבות הישראלית. במפגש זה עסקה הועדה ב"מפלצתיות", מונח שאינו זר בחיינו התרבותיים או הפוליטיים. הן על מסך הקולנוע, ואז בחדשות, ואז מתחבאות מתחת למיטה, בארון הבגדים, מופיעות בחלומות ואז מתעוררות יחד איתנו, ללוות אותנו לאורך היום. מפלצות, אי אפשר איתן, אין בלתן. קיימנו שיחה בניסיון נואש משלנו, שנועד מראש לכישלון, להבין את שלא ניתן להבנה.

לקראת המפגש כתבה עבורנו נועה מנהיים על אודות המפלצת האהובה עליה במיוחד.

צילום: מיכאל פלוטנו

המפלצת שלי היא פרנקנשטיין. אתם בטח חושבים שהתבלבלתי בין היצור והיוצר, ורוצים לתקן אותי, אז אל. מפלצת היא מי שעושה מעשים מפלצתיים. התשוקה האובססיבית של ויקטור פרנקנשטיין לגלות את סוד האלמוות ולהפיח חיים בחומר דומם כבר הובילה רבים וטובים ממנו לא רק למעשים מפלצתיים אלא להפיכה למפלצות שאין עליהן עוררין, כמו הערפד והזומבי. גם ה'טרופ' בו עושה מרי שלי שימוש ובפועל מבססת, זה של המדען המטורף, עוד ישוב לרדוף את ז'אנר האימה עם יצירות כמו "הרברט ווסט – ריאנימייטור" (ה"פ לאבקראפט, 1922) שבהן פעולותיו המזוויעות של איש המדע האפל אינן מותירות ספקות באשר למידת מפלצתיותו.

אבל המעשה החמור יותר שפרנקנשטיין עושה הוא בכלל מעשה של נטישה הורית, של הפקרה והזנחה – שיוצרים את המפלצת כמפלצת. מבחינות רבות, "פרנקנשטיין" הוא רומן משפחתי וההזדהות של היוצרת שלו היא עם היצור. זהו דיאלוג בין בת דחויה שאפילו את שמה, מרי, קיבלה בירושה מאמה המתה [1], לבין אב שגירש אותה מעל פניו [2]; יתומה שאיבדה כבר שלושה מילדיה, עם האשה שמתה בלידתה, בעוד היא מעניקה לה חיים: "הינני יצור שאתה קשור אליו בקשרים שאפשר להתירם רק במות אחד משנינו", אומרת ה"מפלצת" לפרנקנשטיין, אומרת מרי לאמה המנוחה. "מדוע אתה הוגן כלפי כולם ורומס רק אותי, אף על פי שאתה חב לי צדק ואפילו רחמים וחיבה?" שואל היצור בכאב את הגבר שהביא אותו לעולם, שואלת מרי את האיש שכתב את "צדק פוליטי" וההורה שהפנה לה עורף, "זכור, אני יציר כפיך, כפי שאלוהים יצר את אדם. אך בפועל אני המלאך המגורש, שמנעת ממנו אושר על לא עוול בכפו", מטיחה הבת באב שהאשים אותה במות אמה. למפלצת, ליצור, לגיבור האמיתי של הרומן, אין שם. ואילו מרי פרסמה את ספרה מבלי להזדהות בשמה. הן הבוראת והן הברוא נותרו אנונימיים.

"פרנקנשטיין", הרומן, מפחיד אותנו לא רק בגלל המפלצות שאנו עלולים לשחרר לעולם, אלא גם בשל המפלצות אליהן אנחנו יכולים להפוך – אם נחצה את גבולות המוסר, אם נניח להיבריס להפעיל אותנו ואם נזניח את האחריות שלנו – למי שיצרנו. הסלידה, התיעוב, ההזנחה והדחיה של פרנקנשטיין כלפי היצור שהביא לעולם, הופכות אותו למפלצת. את שניהם. עונשם הוא לאבד את כל מי שאהבו או ביקשו לאהוב. כבר ב-1908 המבקרים הבחינו בנטייה של רבים לבלבל בין שמו של היוצר והייצור. אבל זו אינה טעות. ויקטור הוא "אביו" ו"מולידו" של היצור, ולכן אך הגיוני הוא ששניהם יחלקו את אותו שם משפחה. אך קיימת גם האפשרות הבאה, שאותה מציע החוקר ג'ייקוב ביילי: "חכמה היא לדעת שפרנקנשטין אינו המפלצת. תבונה היא לדעת שהוא הינו".

תיעוד בוידיאו של המפגש כולו בעמוד היוטיוב של אוטופיה.