פרובוקציה | "דרישת שלום ממקום שנשמתנו עדיין מרפרפת שם": משפט הדיבוק והחשד הציוני כלפי הפנטסטי

בדברים הבאים אני מבקש לחזור לרגע אחד בהיסטוריה של התיאטרון העברי שיכול בעיניי לשמש מפתח לבעיית הדמיון בתרבות הישראלית. בהקשר הנוכחי של ועדת חקירה לכשל הדמיון, הרגע שאליו אני חוזר הוא עצמו ועדת חקירה, או ליתר דיוק – משפט פומבי.

השנה היא 1926, פלשתינה-א"י. להקת תיאטרון מקומית בשם התיאטרון הארץ-ישראלי (התא"י) מעלה את המחזה "הדיבוק" מאת ש' אנ-סקי בבימויו של מנחם גנסין. גנסין היה ממקימי תיאטרון "הבימה" במוסקבה ואף שיחק בהפקה המיתולוגית של "הדיבוק" ב"הבימה" (1922), בבימויו של הבמאי הארמני המהולל יבגני וכטנגוב, שהעניקה לתיאטרון שם בינלאומי. גנסין עזב בשלב מסוים את "הבימה", הצטרף בברלין למרים ברנשטיין-כהן בהובלת להקת התא"י, ויחד איתה הגיע לישראל. כאן העלה גרסה של המחזה של אנ-סקי, עליה הצהיר במפורש שבוימה בעקבות וכטנגוב. שמה של הצגת "הבימה" כבר יצא למרחוק, אולם הלהקה עוד לא הגיעה לתל-אביב כך שהקהל המקומי נאלץ להסתפק בהצגת התא"י לבינתיים.

"הדיבוק" נכתב על ידי אנ-סקי לאחר מסעותיו האתנוגרפיים בין הקהילות היהודיות ברוסיה  בשנים 1912—1914. אנ-סקי, יהודי משכיל אשר התרחק בנעוריו מהמסורת היהודית, ביקש במסעות אלו לאסוף ולשמר את התרבות העממית-מסורתית של יהדות מזרח-אירופה. מתוך תחושה שתרבות זו עתידה להיעלם עקב מהפכות, פוגרומים, גלי הגירה, תהליכי מודרניזציה, עיור וחילון, ומתוך אמונה שתרבות זו מכילה ידע חשוב שיש לשמרו, אנ-סקי הוביל משלחת בין העיירות היהודיות (השטעטלים) שבתחום היישוב. הם אספו פולקלור, סיפורים, מסורות, ניגונים ואמונות של הקהילות המקומיות. ממצאי המשלחת הוצגו בתערוכה מיוחדת בסנט-פטרסבורג, ומתוך הסיפורים ששמע אנ-סקי במסעותיו, הוא כתב גם את "הדיבוק".

עלילת "הדיבוק" עוסקת בחנן, בחור ישיבה צעיר ועני העוסק בתורת הנסתר ובקבלה מעשית. חנן מאוהב בבת הגביר, לאה, אולם כאשר הוא מגלה שהיא אמורה להינשא לבחור אחר ועשיר ממנו, הוא מנסה את כוחותיו במאגיה על מנת להכריח את אלוהים לתת לו את לאה. חנן מת במהלך הניסיון, אך חוזר בתור דיבוק – רוח מתה החודרת לגוף החי של לאה, אוחז בה, ומתגלה מתוכה במהלך חופתה. לאה-הדיבוק זועק/ת בקול גברי במהלך החתונה, מתנגד/ת לנישואין, ומשבש/ת את הטקס. היא/הוא נלקח/ת אל הרב החסידי המקומי על מנת שיגרש את הדיבוק מגופה של לאה. לאחר דין ודברים ארוך ומסובך, וטקסים עתיקים מלאי רושם, הרב מצליח בסופו של דבר לגרש את הדיבוק. עם זאת, לאה בוחרת להצטרף לחנן בעולם הבא ומתה.

"הדיבוק" עלה על ידי "הבימה" בתרגום לעברית של ביאליק וזכה כאמור להצלחה מסחררת. הבימוי של וכטנגוב הדגיש את היסודות המיסטיים, הפולחניים והמסתוריים של עלילת המחזה, תוך שימוש בתיאטרליות אקספרסיבית ומודגשת: איפור כבד, תנועה מסוגננת, הגייה רבת-הוד של העברית כשפת קודש עתיקה. הבימוי של גנסין, "בעקבות וכטנגוב", זכה גם הוא להצלחה בקרב הקהל המקומי בארץ ישראל, אבל ההצגה עוררה פולמוס חריף בקרב המבקרים – פולמוס ששיאו הוא משפט ספרותי פומבי ל"הדיבוק" שהתקיים בתל אביב מטעם אגודת הסופרים [1].

כרזה על המחזה "הדיבוק" של ש. אנסקי. הספריה הלאומית.

כחמשת אלפים איש התקבצו במשך שני ערבים במגרש בית העם בתל אביב כדי לצפות במשפט שנערך נגד אנ-סקי (שכבר מת שש שנים קודם לכן) ותיאטרון התא"י. בין השופטים, הסנגורים, הקטגורים והעדים במשפט נמצאים כמה מאנשי הספרות והרוח הבולטים ביישוב היהודי בארץ-ישראל בתקופה. פרוטוקול המשפט מזמן הצצה מרתקת למשא ומתן הפנימי שהתקיים ביישוב בכל הנוגע למדיניות תרבות, ולמתחים ושאלות העומק שהטרידו את מתווי התרבות בתקופה [2]. לענייננו, בעיקר מעניינת ההתייחסות לממדים הלא-ריאליסטיים והפנטסטיים שבמחזה.

כתב האישום נגד המחזה, הכולל לא פחות מששה-עשר סעיפים, טען בין השאר כי:

רובי הגיבורים המתוארים במחזה אינם טיפוסים ריאליים חתוכים מתוך ההווי האנושי-יהודי […] כי אם הם נפשות ערטילאיות, ברואים מכניים מחוסרים קווי-אופי מוצקים ומושלמים, אנדרוגינוסים, מהם נפלים בלתי בשלים ומהם סנדלים יצירתיים, עוברים לפנינו כצללים. 

הטענה נגד הדמויות כאילו אינן ריאליות דיין נוגעת בבסיס החשד האנטי-פנטסטי השזור לאורך כתב האישום. הדמויות מתוארות כ"כצללים" בלבד, מעורפלות ובלתי בהירות, חסרות מוצקות, כאילו העובדה שאינן חתוכות "מתוך ההווי האנושי-יהודי" מונעת מהן ממשות. ראוי לציון מיוחד התואר "אנדרוגינוסים" בהקשר זה, הנוגע לחציית המגדר שמבצע הדיבוק בין גבריות לנשיות, ואולי גם מצביע על חוסר הנחת הקווירי שמעלה הפנטזיה של "הדיבוק": דומה כי הדרישה כי הדמויות תהיינה מקורקעות בריאליה מכילה גם רצון שתהיינה מעוגנות בסדר מיני ומגדרי נורמטיבי. 

הבעיה המרכזית בחוסר-הריאליות של "הדיבוק", אליבא דכתב האישום, היא שהוא משחית הן את הקהל הן את השחקנים. הוא – 

גורם לרואה רק גירוי משעשע של חושי הראייה והשמיעה, אבל בשום אופן איננו מסוגל לשמש מכשיר חינוכי הגון ומזון רוחני מבריא לעם. ולא עוד אלא שהוא מרגיל את הרואה לאפקטים שטחיים ולחיי-שעה על הבמה ומקלקל ע"י זה את טעמו של הקהל, הזקוק להכשרה וחינוך אסטתי. 

בדומה הוא "משפיע גם על השחקן השפעה שלילית, שכן בתכנו המזויף הוא מכריח את ממלאי התפקידים לברוא נפשות נטולות מן המציאות ומסרס את תפיסתו האנושית והאמנותית של השחקן". להשפעה שלילית זו שיש כביכול לדמיון על שחקנים וקהלים כאחד ישנן כמובן גם השתמעויות פוליטיות-אידיאולוגיות. ההצלחה של "הדיבוק", שכתב האישום נאלץ להודות בה, מסיחה את הדעת לפי כתב האישום מהפרויקט התרבותי החשוב שהוא "לטפח בגבולות האפשרות מחזות, האוצרים בקרבם תכני-חיים חילוניים ואנושיים, בכדי לחסן את התרבות העברית המחודשת ולהלבישה בגלימת החול הבריא והרענן". במילים אחרות, הפנטזיה המיסטית-חסידית של "הדיבוק" עומדת בניגוד לריאליה חילונית-ציונית בריאה ורעננה. אכן, ממשיך כתב האישום:

תשומת-הלב המוגזמה מצד חברי התא"י למחזה ה"דבוק" פה בקרב הישוב העברי המתהווה, תוך הנצנים של החיים החדשים, לזהרורי הווי תרבות חדש עולה, שונה בתכלית מצורות-חיים בלות ובטלות, הנהו משגה כפול, גם הגיוני וגם אסטתי, שכן היא מסיחה את המרץ האמוציונלי והאמנותי מן הלבטים הנפשיים והפרובלימות החיוניות הקשורים עם המציאות הארצי-ישראלית ועם צער-הויה וכאבי-שגשוג של אנושיות עברית מחודשת והיא גודרת את עליתו הבמתית של הבטוי העברי המקורי.

מה שחשוב לתת עליו את הדעת כאן הוא הניגוד שנוצר בין "הישוב העברי המתהווה", "הניצנים של חיים חדשים", "המציאות הארצי-ישראלית", "כאבי-שגשוג של אנושיות עברית מחודשת" לבין "צורות-חיים בלות ובטלות". צורות-חיים אלו הן, כמובן, היהדות הגלותית והמסורת הדתית – אבל גם הפנטזיה, הדמיון, עולמות האגדה שהמסורת הקבלית והחסידית מציעה. כל אלו מועמדים בניגוד לריאליה העברית, החילונית-ציונית, הבריאה והרעננה כביכול. אם בבסיס הפרויקט הציוני עומד הדחף למימוש במציאות ("אם תרצו אין זו אגדה"), הרי שעולמות הדמיון של "הדיבוק" – פנטסטיים, גלותיים, קוויריים, אכן עולמות אגדה – מאתגרים אותו לעומקו.

בהקשר זה, מעניינת במיוחד עדותו של זלמן רובשוב (שז"ר) לטובת המחזה. שז"ר ביקש להסביר מדוע המחזה – על תכניו החסידיים והמיסטיים – הצליח כל כך בקרב קהלים יהודיים חילוניים, משכילים ומודרניים בראשית המאה:

כל הקישוטים שהם ביחד עם אנסקי עשו אותו למה-שהוא, מדוע נזדמנו כולם יחד הנה, אלמלא היה בעצם כחו של ה"דבוק" דבר מה מקרב, דבר מה מדבר אל הלב והמצפה לאמן לבוא להצטרף ולהכניס משלו בתוכו? ואמנם אולי תזכרו את מצב הרוח בספרות העברית והיהודית, בתרבות היהודית, בשנים ההן שלפני המלחמה […] היה רוה כולו געגועים עצומים גם לעיירה וגם לעושר תרבותי שנשאר משם מעבר לסף. הייתה ההרגשה בקרב צעירי ישראל שהם מהרו לעזוב את העיירה, מהרו לצאת ממנה טרם שאספו ממנה מלוא חפנים ממה שאפשר היה לאסוף. […] כשאתה שומע ורואה את זה חי על הבמה, זז דבר מה בלב – הארטיסטים אספו את כל כחות הפולקלור ומסרו דרישת שלום ממקום שנשמתנו עדיין באיזו צורות שהן מרפרפת שם, ויש רצון לשמוע איזו דרישת שלום משם. זה היה הכול.  

ההסבר של שז"ר נוגע כמובן למניע של אנ-סקי עצמו להציל משהו מהעולם היהודי-המסורתי שהשאיר מאחור, ומרחיב אותו גם לקהל המגיע לראות את ההצגה. אל מול שלילת הגלות שבבסיס הביקורת על "הדיבוק", שז"ר מבקש לתת מקום לגעגוע לעולם של העיירה היהודית גם בקרב הציונים שהיגרו לארץ ישראל. לצד זאת, דבריו בנוגע לכמיהה לשמוע איזו דרישת שלום "ממקום שנשמתנו עדיין […] מרפרפת שם" נוגעים בשאלות עומק משמעותיות יותר בקשר לתרבות העברית המתהווה. ראשית כל, ניסוח זה מהדהד את המצב הדיבוקי עצמו – מצב שבו הנשמה עודנה אחוזה במקום אחר מהיכן שהגוף נמצא בהווה, בזמן אחר, בעבר שמסרב להרפות. יש כאן ביקורת עדינה על הדרישה הציונית הטוטאלית לנכוח באופן מלא בהווה, בריאליה, בכאן ובעכשיו. במובן הזה, אפשר לקרוא את דברי שז"ר לא רק כהתייחסות אל הגעגוע לשטעטל, כי אם גם כניתוח עומק של הצורך בפנטזיה, בלא-ריאלי, וכניסיון לסייג מדיניות תרבות שמגוייסת באופן מוחלט ל"גלימת החול הבריא והרענן". המשיכה לפנטזיה, עולה מדברי שז"ר, נטועה בגעגוע, בכפילות עמוקה של הנשמה המצויה כאן ולא-כאן בו-זמנית. יש להכיר בכוחות הללו הפועלים בתוכנו, כך משתמע, גם בעיצומו של פרויקט רחב-היקף של הקמת תרבות חדשה.

יש כאן ביקורת עדינה על הדרישה הציונית הטוטאלית לנכוח באופן מלא בהווה, בריאליה, בכאן ובעכשיו. דבריו של שז"ר אינם רק געגוע לשטעטל, כי אם גם ניתוח עומק של הצורך בפנטזיה, בלא-ריאלי, וכניסיון לסייג מדיניות תרבות שמגוייסת באופן מוחלט ל"גלימת החול הבריא והרענן".

בסופו של דבר, גזר הדין של השופטים קבע שהמחזה אכן פגום ובעייתי אבל בהתחשב בדלות הרפרטואר העברי הנוכחי, אפשר להצדיק את העלאת המחזה עד בואן של יצירות עבריות ראויות יותר. "יש לקוות," מסכם גזר הדין, "שהחיים החדשים בא"י ותרבותנו המתנערת ימריצו את הסופר העממי ואת התיאטרון העברי ליצור את היצירה הדרמתית המקורית הנאמנה והשלמה בכל המובנים". כאשר "הבימה" יגיעו עם "הדיבוק" שלהם כמה שנים לאחר מכן – כמו גם עם הצגות נוספות בעלות גוון פנטסטי, מיסטי או על-טבעי, כגון "הגולם" ו"היהודי הנצחי" – הם יתקבלו בהצלחה מסחררת. "הדיבוק" יציג מאות פעמים למשך עשרות שנים. כביכול, יש כאן ניצחון של הפנטזיה. אולם הרפרטואר של "הבימה" השתנה בעצמו ונענה אט-אט לדרישה למחזאות ריאליסטית המגיבה לכאן ולעכשיו של התרבות הציונית. כאשר ב-1948, תיאטרון "הקאמרי" החדש והצעיר סחף את הקהל עם "הוא הלך בשדות" של משה שמיר – מחזה העוסק בהווי הקיבוץ והפלמ"ח של התקופה – עולמות הפנטזיה אפופי המסתורין של "הדיבוק" נדחקו בהדרגה מהבמה. הם כמובן לא נעלמו לחלוטין, וממשיכים להופיע בתיאטרון הישראלי בצורות שונות [3]. אולם חוסר הנחת העמוק כלפי הפנטסטי שבא לידי ביטוי במשפט "הדיבוק" המשיך ללוות את התרבות הישראלית ולהתוות את דרכה.