צלילת עומק | על דברים שלא יעלו על הדעת

ברשימת הביטויים המוזרים והמשעשעים, הרווחים בעברית המדוברת, קרוב לצמרת ואולי בראשה, מדורג אצלי "לא יעלה על הדעת". "לא יעלה על הדעת" נושא משמעויות שונות בהקשרים שונים, אך בעיקרו הוא ביטוי של חלחלה מפני התרחשות שנוכחת בתודעתו של הדובר. לעתים היא נוכחת בה כאפשרות עתידית ולא פעם כדבר שלמעשה כבר קרה. 

כך למשל, המשפטים "לא יעלה על הדעת שתלמיד יקום וישליך כיסא על מורתו," או "לא יעלה על הדעת שצה"ל יפקיר פצוע," הם גינוי למעשים שנעשו. ואילו "לא יעלה על הדעת שהאיראנים ישליכו עלינו פצצה" מתייחס לתרחיש אפשרי, שמצטייר בצורה ברורה למדי בתודעתו של הדובר. לעיתים תכופות התרחיש ברור לו עד כדי כך שהוא מוסיף ומתאר את ההתרחשות שלכאורה אין הוא מסוגל להעלות בדעתו: "אם הם מורידים עלינו פצצה, עוד באותו היום חיל האוויר שלנו מוחק את איראן מהאדמה, וזה כולל את הילדים של אחמדינג'אד. מאה שנים אחר כך אפילו תרנגולת לא תוכל לחיות שם." 

מבחינת תפקודו כלחש מאגי "לא יעלה על הדעת" הוא בן דודו של "לא לחשוב על דובים לבנים", או ליתר דיוק בן דוד של: "לא לחשוב על דובים לבנים, שקורעים את שק השינה שלך, מפצחים לך את בהונות הרגליים ואז מתקדמים עם הפה המדמם והמסריח שלהם לעבר הבטן התחתונה." והוא גם קרוב משפחה של פזמונים שנשרקים בחושך ושל "והעיקר לא לפחד כלל", כלומר לא לפחד מצניחת הגוף אל התהום, כשהגשר הצר מיטלטל עם כל פסיעה מתחת לרגליים. 

לצד שימושיו כגינוי למעשה-עשוי וכלחש מאגי מונע, "לא יעלה על הדעת" הוא גם אמצעי לחבוט בזולת שעל דעתו חולקים, כמו למשל בהיגד: "הרי לא יעלה על הדעת שישראל תשב בחיבוק ידיים מול התחמשות גרעינית של איראן" – משפט שאופיו שונה לחלוטין מ"לא יעלה על הדעת שהם ישליכו עלינו פצצה." הראשון נועד לחסל את הלגיטימיות של עמדה על ידי סימונה  כ"רעיון שלא ייתכן", כלומר "אסור", ואילו השני מכוון לדומם ספק פנימי ולהרחיק את הדוב הלבן.

מה אפשר לומר על תרבות שמולידה ביטוי כזה ועושה בו שימוש מגוון? הדבר הכמעט מובן מאליו הוא שזוהי תרבות שמתמודדת עם איומים רבים ומשתדלת לגדר לעצמה איזהו גדר של ה"נורמאלי": תחום שיפוט ושליטה של ההיגיון הנורמטיבי, שלפיו אין טעם לעסוק בתרחישים בעלי סבירות נמוכה לכאורה; תחום שבו מעשים מחרידים מכונים "מעשים שלא ייתכנו", ושממנו חלומות וחרדות – כמו גם התרחשויות מציאותיות – נבעטים החוצה; ממלכה שלא היתה כמותה בהיסטוריה – מקום שבו אדם קם בבוקר ויכול לדעת מה יוליד היום ומה יוליד המחר. אזרח של המאה העשרים ואחת חי במציאות שעוד לפני מאה שנה היתה "מעבר לכל דמיון". זוהי קלישאה, וכמו "לא יעלה על הדעת" גם היא שקרית, שכן "מעבר לכל דמיון" ודאי לא מכסה את דמיונותיהם של כל בני האדם מהודו עד כוש.

בניית האינטרנט, ופיצוח הגנום האנושי ומסעות אל המאדים וזכות הצבעה לנשים, או להבדיל – הרס המגדלים התאומים וטבח של קרוב לחמשת אלפים אנשים באמצעות כמה סכינים יפניות – כולם פרי פועלם של בני אנוש, שדמיינו דברים אשר היו לכאורה "מעבר לכל דמיון". אנשים חזו בדמיונם את הדברים האלה, וכשחזו אותם לא מיהרו לאטום את אפם באטב ולאנפף "נו, זה הרי פשוט לא יעלה על הדעת", אלא שדווקא השתהו על חזיונות רוחם ופיתחו אותם. בדיעבד מכנים אותם "בעלי חזון", ומכיוון שהוכח כי ל"חזונות" מסוימים יש ערך כלכלי רב, אופנה היא בקרב בעלי ממון ומנהלי ארגונים לאלץ את שכיריהם לעמול ולהמציא להם "חזון יצירתי".

זימונו של ה"חזון" נעשה בשעות מוגדרות, באולם "התמר" או "הגפן" בבית מלון ממוזג אוויר. מזמני-החזון יודעים להבחין בין דברים ש"מתאים לומר פה, בסמינר" לכאלה ש"לא יעלה על הדעת להשמיע בפורום הזה". תוצריו של הדמיון הקבוצתי, המלאכותי, מועלים על הכתב בסגנון צפוי, ובעלי הממון והמנהלים הולכים לישון בשקט באשליה כי לא רק שהצליחו לכלוא את כוחות הפרא של "מה שמעבר לכל דמיון" אלא אף התחכמו לגייסם ולאלף אותם לתועלתם. יצירת הפנטסיה המצליחה "אלטנוילנד" לא נכתבה ככה.

מבין כל ההתרחשויות ש"לא יעלו על הדעת" שקרו במאה העשרים, מופלאה במיוחד היא תחיית התרבות העברית. כדי להיזכר עד כמה מופלאה היא כדאי להציץ בערך "עברית" כפי שהוא מופיע במהדורה האחת עשרה של האנציקלופדיה בריטניקה, שיצאה לאור בשנת 1911. את הערך על כתב תיאודור נלדקה (Noldeke), חוקר הלשונות השמיות, אשר פסק כי "חלומם של אחדים מהציונים כי העברית…תיהפך לשפה חיה, שגורה בפלסטינה, מופרך אף יותר מחזונם להקים מחדש אימפריה יהודית.". נלדקה המלומד היה ריאליסט, אלא שהמציאות לעתים קרובות איננה מצייתת לכללי הריאליזם, וסופרים עבריים בני זמננו כותבים את יצירותיהם בתוך תרבות שעוד לפני פחות ממאה שנים היתה בגדר פָרכה של הדמיון: הפלגה למחוזות שמבחינתם של האנשים המציאותיים לא ייתכנו ולא יעלו על הדעת.

אנו חיים בעולם ש"מעבר לכל דמיון", מוקפים בכלי קסם שלרובנו אין מושג כיצד הם בנויים, נוהגים לפי ערכים ונורמות שונים משהיה מקובל ברוב רובה של ההיסטוריה האנושית  וכל זה במדינה שעצם קיומה היה עד לא מזמן בגדר "דבר שלא ייתכן". אפשר היה לצפות שספרות הנוצרת על רקע כזה תתאפיין בדמיון פראי במיוחד.  סביר היה לשער שסופרים שכותבים על רקע כזה יעלו על הכתב דברים שלא ישוערו.  סביר היה לשער – אלא שלא זה המצב אלא דווקא ההפך, וקוראי הספרות העברית החדשה ניזונים מתפריט שנטה  ברובו – ועדיין נוטה – לריאליזם דקדקני. עד לשנים האחרונות התברכנו בשפע של יצירות בסגנון הריאליזם החברתי, הריאליזם הפסיכולוגי והריאליזם הפסיכו-חברתי; במספר רב של עלילות ממין שאולי קרה לשכן מלמטה – ובהפלגות מעטות למחוזות הפנטסיה.

יסודות מלודרמטיים נדירים אצלנו: אין כלבי פרא מתרוצצים, שיתקפו אישה ויביאו אותה להארה דתית; אין פושעים אלימים, שיחדרו במהלך השבת לביתו של נוירוכירורג בכיר; מטוסי נוסעים אינם מתרסקים לתוך הים עם חצי משפחה וכלב מפוחלץ לא צף על המים;  אוניות ישראליות גם הן כמדומה כלי תעבורה בטוח. אוניות שלנו אינן טובעות ולכן גם אין נער שמוצא עצמו שט על רפסודה בחברת טיגריס טורף.

לפני שנים אחדות שאלה אותי חברה, סופרת עולה מרוסיה, שאלה שהתקשיתי להשיב עליה. ואולי לא היתה זאת באמת שאלה אלא התרסה. "תסבירי לי," היא תבעה "מדוע הספרות העברית כל כך משוללת חופש?" חברתי יודעת לעצבן. זאת אחת הסיבות שהיא חברה שלי. ואני, בלי לחשוב הרבה, בלמתי את החקירה המביכה בשאלה משלי: איך קרה שדווקא אצל הרוסים, בקרב אומה שמעולם לא ידעה חירות, נוצרה ספרות פראית ומשוחררת במיוחד?  קשה מאוד להסביר מדוע אמנים יוצרים את מה שהם יוצרים, ורוב ההסברים המוכרים לי – אין דרך מנומסת לומר זאת – נוטים להיות אוויליים.

בעניין זה השקפתה של חברתי דומה לשלי, ומכיוון שכך שאלתי חסמה את שאלתה וחתמה את הדיון. דיון מסודר לא קיימנו, אבל מפעם לפעם, בעודה משלימה פרקי קריאה בספרות העברית החדשה, האישה מתקשרת אלי וקובלת על ניחוח של ריאליזם סוציאליסטי, שעולה לטענתה מכל יצירה כמעט. חברתי נולדה וגדלה ב"מולדת הסוציאליזם". אני לא. רגישותנו לריחות שונה ולעיתים אני אומרת לה שהיא מגזימה.

מו"לים ישראלים – אני חוזרת ומבטיחה לה אינם בוחרים אילו יצירות לפרסם על פי קריטריונים סגנוניים-אידיאולוגיים.  תהליך עריכה אידיאולוגי ממין שברל כצנלסון עשה עם דוד מלץ על הרומן הנפלא שלו "מעגלות" הוא עניין יוצא דופן – למיטב ידיעתי אף בשנות הארבעים זו היתה תופעה יוצאת דופן – ומלץ, חבר קיבוץ עין חרוד, התמסר מרצונו לעבודה משותפת עם עורך הוצאת הספרים של ההסתדרות. כי הרי סביר שלסופר מחונן כמוהו היו עקרונית לפחות, אפשרויות אחרות.

תהליכי סינון ועריכה אידיאולוגיים אין במקומותינו. על זה אני מתעקשת. יוצרים אינם נשלחים לגולאג בעוון חריגה סגנונית ויצירות דגולות אינן מושלכות לפח ואינן נקברות במרתפים ובעליות גג. בארץ הקטנה והצפופה שלנו, אני אומרת לחברתי, אין בכלל מרתפים ועליות גג. מה שיש זה חדר מקלט משותף ובוידם קטן, נטול מסתורין.  אלא שבתי הוצאה הם רק השער הראשון שיצירה עוברת בו בדרכה להתקבל אצל הקוראים, ובשערים הבאים – בזה חברתי אולי צודקת – ניצבים עד היום קומיסרים, שלעתים כנראה אינם מודעים לגמרי לכך שהם פועלים מטעמה של אידיאולוגיה פוליטית.

לאחר ש"מעגלות" יצא לאור קיבל מלץ מכתב מאחד מקוראיו, סטודנט לחינוך, שתבע ממנו להסביר מדוע בחר דווקא בדמויות אלה ולא באחרות ומדוע בחר להציג את חיי הקיבוץ באופן כה סובייקטיבי. שאלות-טרוניות מסוג זה לא נעלמו ממקומותינו והן רווחות עדיין בביקורת הספרות הישראלית. הביקורת שלנו נוטה לדון ביצירות על פי זיקתן למציאות החברתית והפוליטית כפי שהמבקר תופס אותה; על פי האופן שבו הן מציגות "אותנו" ואת "האחר",  על-פי "הקול" שניתן בהן לקבוצות אוכלוסייה שונות – לפי גישה זו כל דמות ביצירה היא "דמות מייצגת" ודוברת של קבוצה – ובאופן כללי, לעיתים תכופות מדי יצירות נדונות לפי תרומתן המשוערת/ נזקן המשוער לתהליך הצעדתה של החברה לעבר האופק הבהיר.

כך למשל, חלק ניכר מהדיון על אישה בורחת מבשורה של דויד גרוסמן התמקד בשאלה "איזו מין חברה משתקפת מהיצירה" ו"האם אלה אכן פניה של החברה הישראלית". ולראייה גם ההתלהבות הגדולה משום גמדים לא יבואו מאת שרה שילה, שדרך השימוש בלשון כמו-מדוברת "נתן קול לאוכלוסייה המושתקת של הפריפריה". ולראייה אחדות מהביקורות על תרה של צרויה שלו, שהסתייגו מהספר בנימוק שיחסה של הגיבורה למוסד הנישואים הפטריארכלי הוא אנכרוניסטי. על גבו של רומן ישראלי חדש, שקיבלתי הבוקר מוסבר כי עלילת הספר "בוחנת ללא פשרות את הרעות הישראלית, על סמליה הסדוקים" –  משפט שיאה למאמר סוציולוגי מלכיתוב גב של יצירה ספרותית.

לא מזמן, עם צאת תרגומה החדש של עירית לינור לגאווה ודעת קדומה של הסופרת בת המאה ה-19 ג'יין אוסטן, תיאר אחד המבקרים את היצירה כ"סיפור אהבה סטרייטי שמרני", כלומר, במשתמע, סיפור אהבה ש"מייצג את הכוחות הבלתי מתקדמים בחברה". וכל דפדוף במוספי הספרות יעלה דוגמאות נוספות.

קוראים חדורי חשיבה פוליטית אינם מצטיינים לרוב בחוש הומור, וחירות קרנבלית מעוררת בהם חלחלה. הם נוטים לעקם את אפם על כל חריגה מהקו לעבר דברים ש"לא יעלו על הדעת", ואם יציגו בפניהם ג'ירפה – בטח ג'ירפה מיניאטורית כזו שמופיעה בהספר החדש של אורלי קסטל בלום – הם ייטו להגיד ש"אין חיה כזאת", ש"זה לא ייתכן", ובעיקר יתהו "מהו בכלל המסר?" לקוראים ולמבקרים שכאלה מתייחסת בין השאר, הפסקה החותמת את "האף" של גוגול – מהסיומים המבריקים ביותר שאני מכירה. וכך נאמר בה:

"הנה, מעשה שכזה התחולל בבירה הצפונית של ממלכתנו רחבת הידיים! ורק עכשיו, כשאנו בוחנים ושוקלים הכול, אנו רואים שיש כאן הרבה דברים שאין הדעת סובלתם. אין צריך לומר, כמובן, שגם היתלשות האף, גם הופעתו בפרהסיה בדמות יועץ מדינה הריהן עניין משונה, שלא כדרך הטבע… לא, איני מבין זאת כלל, בשום פנים איני מבין! אבל המוזר מכול, הסתום מכול – איך יכולים סופרים לבחור להם נושא שכזה?… הרי זה כאילו…לא, לא, איני מבין זאת כלל. ראשית, אין בזה שום תועלת למדינה. שנית… אבל גם שנית אין שום תועלת. פשוט איני יודע מה כל זה."ֿ   ("האף"; מתוך סיפורים פטרבורגיים, מרוסית: נילי מירסקי, הוצאת הקיבוץ המאוחד)

 

ספרות בעלת מסרים פוליטיים גסים אמנם לא נכתבת פה הרבה, אבל סביר שסופרים המתגייסים דרך קבע לחתום על עצומות המנוסחות בגוף ראשון רבים – מתקשים להיפטר מתודעת הקולקטיב ומתחושת השליחות הקולקטיבית גם בשבתם ליד שולחן הכתיבה הפרטי. המציאות הישראלית רועשת ודוחקת. כל מהדורת חדשות היא צו גיוס. ונוכח ערימת צווי גיוס בהולים, השתקעות במציאויות חלופיות יכולה להיתפס כפינוק, או שאם אינה נתפסת ככה, הרעש הסביבתי עלול לעשותה בלתי אפשרית. וכך, לפנטז זה בסדר, איש לא אמר ואיש לא אומר שאסור. אבל כדאי מאוד שלפנטסיה יהיה לקח, שתהיה בה זיקה כלשהי ל"מציאות הבוערת של חיינו", שתבחן איזשהו סמל סדוק ושבאופן כללי, כלשונו של גוגול, היא תביא "תועלת למדינה". ספרי הארי פוטר הם חסרי תועלת מיסודם. וכמוהם מובי דיק, וכמוהם יצירותיו של גוגול – למרות כל הניסיונות להציגן כ"ביקורת חברתית". ולעומתם אפשר לזהות את פונדקו של ירמיהו ואת הדרך לעין חרוד כיצירות שכוונו מלכתחילה להשפיע על המציאות החברתית והן כבולות אליה בקשרים של חובה.

למציאות מלחמתית בוערת דומה לשלנו התייחס לואיג'י פירנדלו כשכתב: "תליתי על דלת חדר העבודה שלי שלט קטן ובו כתוב:

מודעה

"מהיום ועד להודעה חדשה לא יתקיימו שום ראיונות עם הדמויות שהגישו בקשה (בצירוף המסמכים המתאימים) להתקבל לרומאן או לסיפור, וזאת ללא הבדלי מין, מעמד חברתי, גיל ומקצוע."   ("שיחות עם דמויות", מתוך סיפורי מסכות, לואיג'י פירנדלו, מאיטלקית: גאיו שילוני,  הוצאת כרמל).

דמויות בדיוניות, שלא ידעו "באיזו מהומת זוועות נוראית היתה שרויה באותם ימים אירופה" ולא הבינו "מה פירוש המילים 'בימים טרופים אלה' התעלמו מהשלט, והמשיכו להתייצב בעקשנות על סף דלתו של הסופר. סביר לנחש שבשעות הקטנות הלילה הן מקישות גם על דלתותיהם של רבים מכותבי העברית. אלא שהנכונות המקומית לפתוח פתח לזרים מוזרים ולמיני התרחשויות, שאין בהן תועלת אלא לרוח השטות של הסיפור – מועטה.

 

סופרים "רציניים" מעידים על עצמם שאין הם חושבים על קוראיהם כלל במהלך הכתיבה. מכיוון שגם אני נוהגת להעיד כך על עצמי, אין לי ספק שהאמירה כנה ונכונה. נכונה, אך לא לגמרי. סופרים אינם כותבים לעצמם או כמו שאומרים "למגירה", ושום מעשה כתיבה – אף לא כתיבת יומן אישי – איננו חף מתודעה של עין קורא חיצונית.

קוראי העברית בהחלט פתוחים לפנטזיות שבאות מעבר לים, אך דומה שמ"סופרינו" יש להם ציפיות שונות. את הציפייה השגורה בקרב קוראי העברית ביטא הנשיא שמעון פרס, בנאום שנשא במשכנות שאננים בירושלים בחודש מאי 2008, לרגל פתיחת פסטיבל הסופרים הבין לאומי. בנאומו החמיא כבוד הנשיא לסופרים וליהק אותם לתפקיד נביאים בני זמננו, המציבים מראה מול פני החברה ומוכיחים את העם. העסקה הלא לגמרי סמויה שהציע היתה ברורה: אתם תצליפו בנו בגין חטאינו החברתיים והפוליטיים ואנו נגמול לכם על כך ביקר. ואולי אין זה מקרה שהעסקה מזכירה קצת את זו שמציעים מעסיקים לעובדיהם בעת שהם מושיבים אותם לחבר "חזון" למפעל.

נניח לשאלה אם מבחינת התבונה הפוליטית והחוש המוסרי סופרים ככלל עולים למשל על נהגי אגד. כשבוחנים את עמדותיהם הפוליטיות של רבים מטובי הסופרים במאה העשרים, אי אפשר להימנע מהמחשבה שהסברה הזאת שגויה. אבל אם כבר מדברים על הנביאים, ברור שכבוד הנשיא איננו מצפה מ"סופרינו" שיחברו חזיונות פרא מתמיהים ומטרידים כאלה של יחזקאל.  "ארבע פנים לאחת וארבע כנפיים לאחת"? תסלח לי, אבל מה זה אומר? אנחנו לא מבינים את המסר. נבואות תוכחה מסודרות? כן, בבקשה. אנחנו אוהבים שמוכיחים אותנו, ובעיקר אנו אוהבים את עצמנו כבעלי מצפון וכמבקשי תוכחה. אבל מיני דמיונות ו"דברים שלא ייתכנו ולא יעלו על הדעת" – זה כבר עניין אחר.

קפקא היה לעניות דעתי מגדולי הנביאים שקמו אי-פעם. וברור לחלוטין שאילו היה לנו קפקא עברי, כתביו לא היו מתקבלים במסגרת הסדר התעסוקה הזה, שמקובל לא רק בין הנשיא לסופרים אלא בין חלק גדול מציבור הקוראים לבין הסופרים. למעשה, סביר למדי שקפקא מקומי היה מוגדר כ"לא רלוונטי". כך לדוגמא, לרבים נוח עם הסוגה הספרותית הפופולרית "בואו נציץ לחרדים בחדר המיטות" – גלגול מאוחר של הריאליזם הסוציאליסטי – יותר מאשר עם "הספר החדש של אורלי קסטל בלום" שבו יש "אזורי וואקום" ויחידות סודיות בשם "הבריגדות השחורות", או עם  מסע הסיוטים בדולי סיטי, שם האם, המספרת, מחסנת את בנה התינוק בחומרים רעילים וחוקקת על גבו את תבנית נוף מולדתו.

אם איכויות נבואיות אנו מחפשים, אני מוצאת אותן דווקא במסעות החקר הנועזים, המחרידים והמצחיקים שעורכת קסטל בלום ברחבי העברית, תוך שהיא פורמת את תודעתם של דובריה. אני מוצאת אותן במסעות הללו – ולא ביצירות "ריאליסטיות להדהים" כמו, למשל, חרבת חזעה או תרנגול כפרות, אף שאלה כתובות יפה מאוד. אם ממה שנאמר עד כה משתמע בדרך כלשהי שאני ממעיטה בערכה של הספרות העברית, הריני להבהיר: הספרות העברית החדשה היא בעיני בגדר נס ופלא ויש בה לא מעט יצירות שיקרות ללבי.

אין לי ספק שאוצר הפרוזה העברית החדשה כולל יצירות מעולות, ועם שאני חושבת ככה, שיחה שהתנהלה לאחרונה בין תלמידי הבהירה לי מדוע כקוראת וככותבת אני חשה לעיתים כמו ארץ קטנה ומוקפת אויבים. שמעתי את אחד הבחורים ממליץ לחבריו על ספר שהופיע במשך שבועות אחדים ברשימת רבי המכר, "אתם חייבים לקרוא אותו," הוא אמר. ואז הוסיף ונימק את המלצתו ככה: "זה כל-כך כל-כך ריאליסטי, זה לגמרי עלינו וזה פשוט עושה נעים."

נמנעתי מלהתערב בשיחה, אך אלמלא נמנעתי מן הסתם הייתי פולטת שאין לי חיבה לספרים שעושים לי נעים – לא במשמעות הפשוטה של "נעים" – שאני מעדיפה יצירות שמטרידות אותי וגורמות לי להטריד את חברי שיזדרזו לקראן כדי שנוכל לדבר עליהן. ועוד הייתי אומרת כי סיפורים "ריאליסטיים" שהם "ממש עלינו" משעממים אותי, ושאני נבוכה במקרים שבהם קורא אומר לי משהו כמו: "הרגשתי שממש כתבת עלי" או "ביטאת בדיוק את מה שאני מרגישה".

נניח לשאלה מי בעצם ה"אנחנו" שמשתרע זחוח מאחורי ה"עלינו" שבמשפט. ולא נתעכב ארוכות מדי בתהייה אם יצירה ספרותית טובה אכן יכולה להיות על קולקטיב. נניח שיכולה. הנה, למשל, מכל כתביו של יזהר סמילנסקי אינני זוכרת ולו נפש אינדיבידואלית אחת. סמילנסקי תיאר את תודעתו של קולקטיב מסוים. הוא היה סופר מצוין. ומכאן שהדבר אפשרי.

הדבר אפשרי, ויותר מכך, במובן מסוים ניתן אף לטעון כי כל יצירה ספרותית בעלת משמעות מדברת באופן כלשהו "עלינו": האודיסיאה היא "עלינו", ואדיפוס המלך הוא "עלינו" והגלגול הוא "עלינו", וגם האי המעופף של האינטלקטואלים במסעות גוליבר,  ודמויי האנוש שמינם אינו קבוע ב"הצד השני של החושך", והנשים המשועבדות במעשה השפחה, והילדים, שנוטשים את הוריהם ומהגרים לכוכב אחר בקץ הילדות, וממציאי העולמות שמתמודדים עם שאלת הצדק האלוהי בקיבריאדה וכן הלאה – הכול "אנחנו" והכול "עלינו", כי פנטסיה טובה בשום אופן איננה סוג של אסקפיזם אלא ההפך.

פנטסיה טובה גורמת לנו לחזור ולבדוק את עצמנו ואת עולמנו זה אל מול העולם הדמיוני שהיא מציגה: בדיקה עצמית שנעשית לא רק דרך הזדהות גמורה ופשוטה. מצד חשבון הנפש לסיפורים כאלה יש יתרון ניכר על יצירות שהן מראה ישרה ומצוחצחת. המראה המצוחצחת מראה לנו את מה ש"אנחנו" יודעים ממילא על עצמנו. הפנטסיה משנה כללים ופרופורציות ואגב כך יכולה לגלות לנו דברים שלא עלו בדעתנו. סביר כי חברה שבה "לא יעלה על הדעת" זו מנטרה, לא תיטה ליצור ולאמץ ספרות ממין זה.

לטעון כי הספרות העברית החדשה ריאליסטית ברובה זוהי אמירה שחוקה, ולכן נראה כי יש טעם לדייק מעט יותר ולשאול באיזה סוג של ריאליזם מדובר. אז אין אצלנו ילדים בעלי כישורים טלפתיים, ואין נערים ששטים על רפסודה בים בחברת טיגריס טורף, ואין ישישים בני שמונה מאות, שמתעמרים בסטודנטים שלהם. דברים כגון אלה אין לנו. טוב ויפה. לנו יש "מציאות". אבל איזו מין "מציאות"?

 

אם עד כה חטאתי בהכללות – מכאן והלאה אחטא בהכללות גסות אף יותר. אני מתנצלת על כל יצירות הספרות שייגרפו בהכללותי שלא בצדק. בכל דיון שעניינו ב"ספרות" ולא בספר בודד יש אזורים של עיוורון, ואינני מכירה דרך לדון בשאלות מקיפות כזו שלפנינו בלי להכליל  בגסות. אעז לטעון כי ה"מציאות" המתוארת ברוב היצירות של סופרים ילידי הארץ שונה מכל מציאות שאני מכירה: שונה לא משום הדברים שיש בה אלא משום מה שחסר.

במציאות הטקסטואלית המרכזית שלנו אין, למשל, רשעים גדולים ואין צדיקים גדולים. באמרי "צדיקים" אינני מדברת על ספק-קדושים כמו אוון מיני של ג'ון אירווינג: דמות שנעה בזהירות רבה ממש על גבול הריאליזם. אבל מה בנוגע לדמות כזו של דוקטור לארץ' מתקנות בית השכר, שהוא פשוט אדם טוב מאוד, טוב באופן יוצא דופן?

במציאות החוץ ספרותית היו אצלנו אנשי ביטחון שהשליכו עצמם על מחבל מתאבד. המציאות הספרותית שלנו – ככל הידוע לי – איננה כוללת אקטים של הקרבה עצמית, ושום אישה חרדית בספרות אינה משליכה עצמה על מחבל שנוטרל מנשקו, כדי להגן עליו ממעשה לינץ'.

אינני מבקשת, חלילה, תיעוד ספרותי למעשי הגבורה הללו, אלא דמויות בדיוניות ומעשים בדיוניים בעלי משקל מוסרי דומה. לתאר מעללי גבורה גדולים זה עניין קשה בימינו. לא רק סופרים עבריים מתקשים בו, וגם במחוזות ספרות אחרים נדיר לפגוש גיבורים כאכילס, פרומיתאוס וסיזיפוס. בלשון עכשוית "גיבור" אינו אלא מילה נרדפת ל"דמות מרכזית בעלילה" – משפט כמו "הגיבור הוא פחדן וחדל אישים" איננו מעורר בקוראים בני זמננו שמץ תמיהה – ודומה שאיש אינו מצפה עוד מה"גיבור" שיעשה איזשהו מעשה גבורה.

נניח אם כך למעללים עצומים כשל פרומיתאוס. אבל מה באשר למעשים גדולים – קטנים מאלה של גונב האש? למשל, מעשה כזה של הטבחית בבית-הספר ברחוב הנביאים, שרגע לאחר הפיגוע שם הבחינה כי ראשו של המחבל מוטל בחצר והזדרזה להרים אותו ולהחביאו בפח האשפה כדי שהילדים לא יראו? נראה שלא רק טבחית כזאת אלא עצם התמונה של ראש כרות בחצר בית-ספר – זרה לספרות שלנו, אף שראש כרות אחד דווקא צץ בזכרוני. הוא מופיע בהלנה על הגג מאת יורם יובל. אלא שהראש ההוא נשלה מהשירותים המצחינים במחנה מעצר של שבויים לבנוניים, מקום שבו עם כל הזוועה איכשהו "יעלה על הדעת" למצוא ראש. בלבנון – כן. בחצר בית-ספר ירושלמי – לא, כי בעוד המציאות הישראלית כוללת "דברים שלא ייתכנו" ו"לא יעלו על הדעת", סופרים ילידי הארץ נוטים ליצור מציאות ספרותית שבה אין להם קיום.

בעיתונות היומית נמצא מדי פעם סיפורים קטנים על תורמי כליות, או על מאמצי ילדים- נכים או על אנשים שמקדישים את חייהם לטיפול בחולים סופניים. דומה שהסיכוי לפגוש דמויות כאלה בתור בקופת חולים גדול מהסיכוי לפגשן ביצירה ספרותית.

 

מכיוון שהזכרתי את העיתונות, מתבקש להתעכב מעט לא רק על הטוב אלא גם על הרשע. בלי להידרש לסוגייה אם וולדמורט או השטן אכן קיימים ואם יש אכן במציאות ממלכות של רשע, נראה שאפשר להסכים כי יש בעולמנו בני-אדם מרושעים עד מאוד: כאלה שמענים זקנים, ומתעללים בילדים ומבקשים להשמיד אוכלוסיות. לצורך ענייננו לא משנה אם הם חייזרים או מוטנטים או שהם סובלים מקיפוח או מחולי נפשי. מה שחשוב הוא שבעוד דמויות כאלה מופיעות מדי יום על דפי העיתון נדיר מאוד שיופיעו בספר, או ליתר דיוק בספר שנחשב ל"ספרות יפה" ולא ל"בידור". רשעים גדולים יש בספרי מתח ובספרי פנטסיה. רשעים גדולים נוסעים באוטובוסים של אגד, אבל ככל הידוע לי הם נעדרים מהזרם המרכזי של הספרות הצברית.

ומה באשר לרשעים בינוניים? לא משמידי אוכלוסיות אלא סתם מושחתים. שחיתות היא נושא שמעסיק רבות את החברה הישראלית, ושחיתות היא נושא מרתק. בהנחה שאדם איננו נולד מושחת – מבחינה ספרותית ההנחה כי האדם מושחת מלידתו היא גרועה כי היא פשוט לא מעניינת – מהם המנגנונים הנפשיים והחברתיים שמוליכים את תהליך ההשחתה? אילו שלבים עוברת דמות בדרכה להיות מושחתת? כיצד מסביר לעצמו המושחת את התהליך שעובר עליו? שחיתות לסוגיה ממלאה תפקיד חשוב בספרי מתח ובספרי בלש. שחיתות מככבת בכותרות. ושחיתות כמעט ואיננה כלולה ב"ריאליזם" של הספרות העברית החדשה.

אנו חיים בעולם ש"מעבר לכל דמיון", מוקפים בכלי קסם שלרובנו אין מושג כיצד הם בנויים, נוהגים לפי ערכים ונורמות שונים משהיה מקובל ברוב רובה של ההיסטוריה האנושית וכל זה במדינה שעצם קיומה היה עד לא מזמן בגדר "דבר שלא ייתכן". אפשר היה לצפות שספרות הנוצרת על רקע כזה תתאפיין בדמיון פראי במיוחד.  … אלא שלא זה המצב אלא דווקא ההפך, וקוראי הספרות העברית החדשה ניזונים מתפריט שנטה ברובו – ועדיין נוטה – לריאליזם דקדקני … ובהפלגות מעטות למחוזות הפנטסיה.

רוב הסופרים הישראלים – ודאי לא כולם – ממוקדים בזירה המשפחתית וגם כשהם חורגים ממנה הם נוטים להלך בקטנות: לטוות עלילות שנעות לבטח בין הקיוסק למוצב הצבאי, בין "בעיה פסיכולוגית" לבין "דילמה" שעקרונית ניתנת לפתרון. ולמעשה נראה כי רוב הקשיים האנושיים שהספרות שלנו מציגה ניתנים עקרונית לפתרון, על-ידי פסיכולוג טוב או מפקד מוכשר או ראש ממשלה מוצלח: על-ידי "שינוי חברתי" כזה או אחר.

יסודות מלודרמטיים נדירים אצלנו: אין כלבי פרא מתרוצצים, שיתקפו אישה ויביאו אותה להארה דתית; אין פושעים אלימים, שיחדרו במהלך השבת לביתו של נוירוכירורג בכיר; מטוסי נוסעים אינם מתרסקים לתוך הים עם חצי משפחה וכלב מפוחלץ לא צף על המים;  אוניות ישראליות גם הן כמדומה כלי תעבורה בטוח. אוניות שלנו אינן טובעות ולכן גם אין נער שמוצא עצמו שט על רפסודה בחברת טיגריס טורף.

אינני מכירה סופר ישראלי אחד שהיה מעז לנסות את גיבוריו בתאונת דרכים, בשוד, ובאונס, ובשריפה וברעידת אדמה כפי שעושה ת.ק. בויל במסך הטורטייה, שהוא, בין השאר, ספר פוליטי מאוד. ניחא שוד ואונס, שהם "פשעים חברתיים", אבל שריפה ורעידת אדמה? לא אצלנו. שילוב של אירועים מלודרמטיים בעלילה נתפס, כנראה, כ"אמצעי זול", שאיננו הולם את הריאליזם הפסיכולוגי, והתוצאה היא "מציאות" מבוקרת עד כדי סטריליות: "מציאות" שבה גשרים אינם מתמוטטים, ולכן אין מי שצונחים מהם אל תוך נחל מזוהם ונדבקים בחיידק קטלני – זה הרי צירוף אסונות שלא ייתכן. בספרות שלנו אין "דקר" ואין לוקרבי, ואין סתם מסמר קטן, שהכול בגללו. אין. ומנגד אין גם זכיות בפיס. יש מציאות שבה הקשר בין סיבה למסובב ברור מאוד ולכן עקרונית לפחות היא גם ניתנת לשליטה.

 

אלא שה"מציאות" הכתובה הזאת, ה"מציאות" הדיאטטית הזאת לחולי כיב קיבה, איננה דומה לשום מציאות שאני מכירה. והמציאות המוכרת לי דווקא מלאה באירועים מלודרמטיים, בצירופי מקרים פלאיים וב"מקרים פנטסטיים", כאלה ששכנינו לתור בקופת חולים או נהג המונית שלנו, ישמחו על פי רוב לדווח עליהם.  הספרות האנגלית של המאה התשע-עשרה מלאה ב"מקרים פנטסטיים", ויש אולי מקום לתהות שמא וילקי קולינס, ודיקנס ושרלוט ברונטה, שאפשרו ל"מקרים פנטסטיים" להתערב בחיי הדמויות שלהם, היו "מציאותיים" יותר מרבים מסופרינו.

הלא ייאמן פשוט ישנו הוא שמו של ספר שירים חכם שכתב ישראל אלירז. ובכן, הלא ייאמן ישנו, אבל עד לעשור או שניים האחרונים נדיר היה למצוא אותו בזרם המרכזי של הספרות שלנו.

אם נשוב אל האף, שלטעמי הוא מגדולי הסיפורים שחוברו אי-פעם, נמצא בו בין השאר את תיאור המקרה הפנטסטי הבא: "הבלים גמורים מתחוללים בעולם. לפעמים אין שום סבירות כלל: אותו אף עצמו, שנסע ממקום למקום באצטלה של יועץ מדינה…שב ונקלע פתאום, כאילו לא קרה כלום, למקומו שלו, היינו בדיוק בין שתי לחייו של המאיור קובאליוב. אבל הדבר אירע רק בשבעה באפריל." ומעט הלאה נמצא את משפטי הסיום הנפלאים: "…וכי היכן אין קורים דברים שאין הדעת סובלתם? – ואף על פי כן, כשתהרהר בדבר, תמצא שבכל אלה אכן יש משהו. יאמר כל אדם מה שיאמר, מקרים כאלה קורים בעולם; לעיתים רחוקות – אבל קורים."  גוגול מלגלג בגלוי על אלה מקוראיו המצפים כי הספרות "תשקף את המציאות כהווייתה".  אלא שדרך התירוץ ההגיוני הפרודי, שלפיו דברים ממין זה קורים "לעיתים רחוקות – אבל קורים" הוא מזמין אותנו לחשוב על עוד "הבלים גמורים" ש"מתחוללים בעולם", ועל הביטחון הכוזב שלנו בכך שאנו אכן יודעים את סדרי המציאות. "וכי היכן אין קורים דברים שאין הדעת סובלתם?" דברים שאין הדעת סובלת קורים אצל גוגול. דברים ש"אין להם סבירות כלל" מתחוללים בכל העולם. גם בישראל הם מתחוללים, אבל לא בספרות המרכזית שלנו.

 

אנחנו חיים במדינה שהיא מהמעניינות בעולם. לכל נוסע שני באוטובוס יש סיפור חיים ש"פשוט לא יעלה על הדעת": הזקנה הקטנה במושב שלפניך היא גיבורת ברית המועצות, ששירתה כחובשת בקרב על סטלינגרד; הזקן שלידה שרד – הודות לצירופי מקרים בלתי נתפסים – הן את היטלר והן את סטלין; הצעירה שעומדת ליד הנהג נותרה יחידה ממשפחתה במסע מאתיופיה, ואילו הנהג עצמו זכה פעם בפרס הגדול של הלוטו, וחודש לאחר שגמר לבזבז את הכסף אובחן בטעות כחולה בסרטן קטלני. במציאות חברתית כזאת מה פלא שאנשים נאנחים ואומרים ש"החיים מעניינים הרבה יותר מהספרות" וש"המציאות היא מעבר לכל דמיון"? המציאות היא מעבר לכל דמיון כשמסיבות כלשהן הכוח המדמה חלש.

מה יכולה להיות הסיבה למיעוט הדמיון בספרות העברית החדשה? ומדוע בעשר או בעשרים השנים האחרונות רואים בכל זאת איזושהי צמיחה של פנטסיה? השפעתו העמומה של הריאליזם הסוציאליסטי ודאי לא מסבירה הכול. הרי היו בהיסטוריה יוצרים שנעו נגד זרמים מפחידים וחזקים יותר.

טענתי קודם כי אין דרך רצינית להסביר מדוע סופרים כותבים את מה שהם כותבים, וודאי שיש משהו מקומם בשאלה מדוע סופר איננו מחבר יצירות שונות מאלה שהוא כותב.

אמי ז"ל נהגה לכנות שאלות ממין זה "שאלת ה'מדוע למונה ליזה אין רגליים'?" ולמעשה, במקרים רבים אין מדובר בשאלה אלא סתם בטרוניה, שסימן שאלה הודבק לזנבה. המונה ליזה היא מה שהיא וראוי שנתייחס אליה כשלעצמה. והנה, בעצם הצגת שאלת הטרוניה הזאת דומה שאני חוברת לסמינריסט, אשר תבע מדוד מלץ להסביר לו מדוע בחר דווקא בדמויות אלה ולא באחרות ומדוע הציג את חיי הקיבוץ באופן כזה ולא אחר. ואני בשום פנים ואופן לא רוצה להיתפס בחברתו של הסמינריסט הזה.

אבהיר אם כן שטרונייתי איננה מתייחסת לסופר מסוים או ליצירות מסוימות כשלעצמן, ואציין פעם נוספת כי יש באוצר הספרות הריאליסטית שלנו יצירות מצוינות, לטעמי. ועם שאני מכירה בכך, אינני יכולה להימנע מלתהות על מה שנראה לי כתופעה תרבותית מסקרנת.

 

ככל שאני חושבת על כך, התשובה היחידה שעולה בדעתי היא שהמפעל הציוני תבע את כל הכוח המדמה של אלה שלקחו בו חלק, ושהלהט החיוני, המתמשך של "הגשמת החזון" עיכל כל פנטסיה אחרת. בשנת 1892 פרסם אלחנן ליב לוינסקי את ספר הפנטסיה מסע לארץ ישראל בשנת ת"ת לאלף השלישי.

"ארצי ועמי!" הוא כתב "אני שלכם, וחלומותי שלכם," ועוד כתב וכמו סתר את עצמו: "כאשר תראו, חביבי הקוראים, סיפורי… איננו יוצא מגדר המציאות והאפשרות." כלומר, לפנינו חלום, אבל "חלום מציאותי", לא באספמיה אלא בארץ ישראל.

עשר שנים לאחר מכן פרסם הרצל את יצירת הפנטסיה המוכרת יותר אלטנוילנד, עם הפתיח הידוע "כאשר רוצים – אין זו אגדה". וגם כאן לפנינו מעשייה שבדמיון, שמכוונת להפוך ללא-דמיון. אין לי מושג כמה זמן וכמה מאמץ נדרשו כדי לרקום את הפנטזיות הללו ולהעלותן על הכתב, אבל ברור שיותר ממאה שנים לאחר מכן אנשים עוד עמלים עליהן ומתייסרים בגינן. סביר כי אנשים היודעים מה יכול להיות מחירה של אגדה ועד כמה תובענית הפנטסיה – יתייחסו בזהירות יתרה לפעולתו של הכוח המדמה. וסביר מאוד שלא יזדרזו לרקום אגדות נוספות ולא יפריחו סתם ככה פנטזיות.

הרצל פנטז על שוויון מלא לאזרחים הערבים, ושוויון כזה הרי עוד אין אצלנו. גם רפואה חינם, שאותה דמיינו השניים  – אין. לפי לוינסקי עד שנת 2040 עלינו להספיק להמציא "אניות חשמל" ו"מגדלים פורחים" שבהם נוכל לחצות את הים, ועוד עלינו להפיץ את ערכי היהדות בעולם כולו – אז עכשיו, נא להתרכז במשימה ולאפסן כל פנטסיה אחרת בבוידם. עת לכל דבר, ועכשיו לא העת לחפש את המקבילה העברית לתינוק שנולד עם זנב של איגואנה.

 

כל מחבר פנטסיות יודע כמה עמל נדרש כדי להעמיד על תלו עולם פנטסטי על כל פרטיו, ועד כמה קשה לבנות מציאות דמיונית ש"תעבוד ותיראה ריאליסטית". העולמות המדומים של לוינסקי והרצל שונים, והתמונה מסתבכת עוד משום שהשניים הללו גם לא היו היחידים שעסקו בבניית "פנטזיות ריאליסטיות". לאבות הציונות ככלל היה דמיון משולח רסן – דמיון תובעני דוחק, שלא חדל לעבוד בשש בערב ולא פרש מ"חיבור החזון" כדי לטעום מהקייטרינג.

הם העמידו מסד לעולמות פנטסטיים, ויורשיהם נדרשו לא רק לבחור בין העולמות השונים שהציגו, אלא גם להמשיך ולרקום את אלפי הפרטים שאותם לא תיארו. אלפי פרטים, כתבתי? מאות אלפי רכיבים של פנטסיה. והפרטים, שכל אחד מהם הוא עולם ומלואו – הם שיוצרים בסופו של דבר את הסיפור.

צבא, טיפת-חלב, משטרה, כיתה טיפולית, תיאטרון, קיבוץ, הוספיס, עיתון, בית-ספר – יצירתו של כל רכיב חייבה מאמץ ביצועי עצום. אלא שעוד קודם לביצוע, וודאי גם במהלכו, צריך היה להיכנס למצב נפש שלפיו "הלא ייאמן פשוט ישנו", ולדבוק באמונה שצבא או קולנוע עברי או בית-ספר עברי "אינם יוצאים מגדר המציאות והאפשרות". אנשים לא סתם מלאו תפקידים שהאבות הגדולים כתבו להם. הם פיתחו את הסיפור. הם חיברו לעצמם דמויות והמציאו תפקידים, והוליכו את העלילה למקומות נוספים ש"לא עלו על הדעת".

וכך, אצלנו מנחמים ומתנחמים לא בפנטזיות אלא ב"בבניין ארצנו", בלי לשים לב שמעשה הבנייה כולו ספוג בפנטסיה.

 

כדי להתמסר למשימה שנראית "בלתי מציאותית", חייב אדם להאמין שהוא עצמו "מציאותי". עליו להניח שהוא מיטיב להבין את המציאות ואת הדרכים שבהן היא פועלת, שהוא יודע מה הסיבה ומה המסובב ואיך עתידה להשפיע כל פעולה שלו.  אדם כזה יישמר מאוד שלא לחשוב על דובים לבנים ויקפיד להתרחק מתמהונים ומהוזי הזיות שווא.

אם יש אמת בתיאור הזה, הרי שהוא יכול להסביר הן את הריאליזם-הלא-מציאותי שרווח בספרות שלנו, הן את נטייתם של סופרים לעלילות קטנות יחסית, שבמסגרתן ההיגיון השגרתי יכול לחזות "מה יוביל למה", והן את המנטרה השגורה "לא יעלה על הדעת".

"לא יעלה על הדעת" מכוון להרחיק את מפלצות הדמיון ולבצר עולם בדיוני נתון, שבו הכול ניתן לפענוח, לאבחון ולשליטה.

פיליפ רות', מגדולי הסופרים היהודים, פנטז מציאות שבה לינדברג זוכה בבחירות לנשיאות בארצות הברית וכורת ברית עם היטלר. דומה שאין סופר יהודי ישראלי שירשה לעצמו לשגות בדמיונות זוועה שכאלה, שכן די לנו בהיסטוריה שלנו, שאף אותה קשה להציג כסיפור אמין. שום יוצר ישראלי גם לא יציג דמות של "נערה מבית טוב" שבלי סיבה סבירה ומובחנת הופכת להיות טרוריסטית, דבר שרות' עשה בהצלחה רבה ברומן אחר שלו.

אנחנו מתמודדים עם טרור מתמשך, ונראה שכדי להמשיך להחזיק מעמד מול האימה שבדבר, עלינו לאחוז באמונה שלכל מעשה טרור יש סיבות שניתנות לאבחון, ושאבחון נכון הוא שיוביל בסופו של דבר לריפוי. ובמילים אחרות: אם רק "נהיה מציאותיים" ו"נשמור על היגיון", בסוף יהיה טוב.

"לא יעלה על הדעת" נושא משמעויות שונות בהקשרים שונים, אך בעיקרו הוא ביטוי של חלחלה מפני התרחשות שנוכחת בתודעתו של הדובר. לעתים היא נוכחת בה כאפשרות עתידית ולא פעם כדבר שלמעשה כבר קרה … מבחינת תפקודו כלחש מאגי "לא יעלה על הדעת" הוא בן דודו של "לא לחשוב על דובים לבנים" … מה אפשר לומר על תרבות שמולידה ביטוי כזה ועושה בו שימוש מגוון?

לאור כל זה, איך ניתן להבין את החידושים שיש היום בספרות העברית? כיצד הסתננו אלינו ג'ירפות מיניאטוריות, ואישה שמתגלגלת לטיגריס ושיבוטים של אב מתעלל? מניין צצו אשפי האינטרנט הבדווים וליד וחמיד, ומאיפה החוצפה הזאת שלהם, לקרוץ לחליל ועזיז ממיכאל שלי תוך שהם מצילים יבולי חיטה בשיטה תלפטית? איך הסתפחה למשטרת ישראל יחידה שמתמחה בתורות הנסתר? ממתי מרשים אצלנו לנשים לקבור את עצמן בבונקר, ולקום ולחזות באפוקליפסה? ומאיפה צף פתאום לווייתן, ואיך זה שיש לו פרקליט?

פנטסיה מוצהרת היא בגדר חידוש בספרות העברית החדשה, אם לא נביא בחשבון את 'סדרת האימים', שיצאה לאור בין ראשית שנות השבעים לראשית השמונים, והיתה בעצם עיבוד של סדרת זבל גרמנית. אלא שלצד ראשית צמיחתה של פנטסיה מוצהרת ואיכותית, ניתן לראות גם חלחול גובר של אלמנטים פנטסטיים לספרים שכריכתם איננה צועקת "פנטסיה", ואותות שונים להתעוררותו של הכוח המדמה בזרם המרכזי של הספרות. חברתי, הסופרת העולה, היתה מתארת את זה מן הסתם כתהליך של שחרור.

איך נסביר זאת?

מתבקש כי בפסקה הבאה יופיעו המושגים "פוסט ציונות", "נרטיב-העל של הציונות", "קריסתם של הנרטיבים הגדולים", "שקיעתן של האידיאולוגיות הגדולות", "גלובליזציה", "קולקטיביזם", "אינדיבידואליזם", "ניו-אייג'", "לכידות חברתית", "הגמוניה חברתית", "טקסטים חתרניים" ו"הפרטה רעיונית".

כה מתבקש שיופיעו, עד שאינני מוצאת טעם לשבץ אותם בתוך משפטים מסודרים. אני מניחה שקורא שהגיע עד הלום יוכל לעשות זאת היטב בעצמו, ואולי גם יצליח לשזור פנימה מילים מפתיעות כמו "המוביל הארצי", "דוכיפת"  ו"מגהץ". כי מה אנחנו יודעים, בעצם? אפשר שמישהו החדיר ממריצי דמיון למאגרי המים שלנו. ואז השאלה המתבקשת היא – מי? הדוכיפת היא ציפור מוזרה או אם לומר זאת באופן בוטה: ציפור מפוקפקת – איש לא יכול להסביר איך נבחרה לתפקיד הציפור הלאומית – ולא חסרים עדים שיעידו כי ראו  ציפורי דוכיפת חגות סביב המים.

רק עם ה"מגהץ" אינני יודעת מה לעשות ואני עוד מתחבטת, כי הרי ייתכן שפתרון החידה קשור בכלל במגהץ.