אבוא במנהרות: פרנויה יהודית ואויב דחלילי

מוסטפה ג'יהאד

כשהייתי בכיתה ה' קראתי ספר של יוסי גמזו בשם "לא רוצים לישון – רוצים להשתגע". הספר נכתב כספר נוער בשנת 1968, בעקבות מלחמת ששת הימים, והוא פורש את תולדות המדינה הצעירה מראשית ההתיישבות בנגב, דרך סיפורה של משפחה אחת בקיבוץ בדרום. גמזו, סופר בעל השקפה ימנית ולאומנית, כתב בסגנון היתולי ודידקטי להחריד. היום ההומור שלו נראה לי ירחמיאלי והדידקטיקה טרחנית, אבל כילד אני זוכר, אבוי, שבלעתי את הסיפור בשקיקה, צחקתי בקול רם. 

הכתיבה של גמזו היא מגמתית, מגויסת, אינדוקטרינרית ו'מחנכת', אבל הוא לא מתנחל קיצוני שהקים מאחז לא חוקי על גבעה שוממה. גמזו יודע, למשל, שיש גם 'ערבים טובים'. הוא מספר על הקשר החברי האמיץ שנרקם בין המא"ז של הקיבוץ, אברשקה, לבין השיח' הבדואי ח'ליל. אבל לח'ליל יש בן סורר ומורה בשם מוסטפה (בתעתיק תקין: מצטפא). להבדיל מאביו שוחר השכנות הטובה, מוסטפה אינו מוכן לחיות בשלום עם היהודים. הוא אוסף סביבו אנשים נקלים ופוחזים כמותו (צריך להתאמץ כדי לא לחשוב על הדמיון לכנופיית הפוחזים שנאספה סביב דוד המלך – אסוציאציה שלבטח הייתה מחרידה את גמזו) ומכונה מעתה 'מוסטפה ג'יהאד'. מוסטפה הוא מעין גילום פשטני של כלל הפלסטינים שבחרו בדרך המאבק המזוין, מעבד אלקאדר אלחוסייני ועד יאסר ערפאת. בעקבות 1948 הוא בורח ומסתתר במערה בהרי חברון. גמזו כותב שלכאורה הניצחון היה גדול והארץ שקטה סוף סוף, אבל במערה בהרי חברון מוסטפה ג'יהאד הוסיף להשחיז את פגיונו.

הנה כך הופך הפלסטיני לשם נרדף לפחדים הישראליים, לרוח הרעה שתרדוף מעתה את השאיפה הישראלית לחיים נורמליים, בריאים, ילידיים, לאיש תחת גפנו ותחת תאנתו. הסיוט הזה לבטח אינו משהו שעל גבול ההזיה, נוסח סטיבן קינג, וגם אינו רק פחד רציונלי, ריאלי, שהמושא שלו ממשי בהיסטוריה שלא עלתה יפה, אלא גם איזו העצמה של רגש אשמה (מודחק בדרך כלל). שהרי אם הגפן והתאנה שתחתם אנו יושבים (או מנסים לשבת) ניטעו כבר על-ידי מישהו אחר, מישהו שחי עכשיו במחנות הפליטים בג'נין, בצידון או ברפיח (במחנות פליטים, כלומר במצב מתמשך של רוח רפאים), הרי שרגש האשמה אודותיו לא יתן לנו מנוח ויופיע בשנתנו כסיוט. מצד שני, ספרות מסוג זו שנכתבת על-ידי כותבים כגמזו דינה להגחיך ולגמד את הפלסטיני ההוא שנטע את הגפן ואת התאנה וכך הוא משתמר במין תחום-דמדומים, אי-שם על הגבול שבין דחליל לסיוט.

מעוז צור

הפרנויה היהודית תמיד נעה על הגבול שבין פחד רציונלי המבוסס על היסטוריה קונקרטית לבין פנטזיה, סיוט מיתי שאינו בוקע מן ההיסטוריה אלא מאוסף הפחדים והשגעונות היהודי שנאגר בספרות ובתרבות היהודית לדורותיה. בחנוכה אנו שרים בקול תרועה רמה את השיר מעוז צור שנכתב באשכנז בימי הביניים. מי שיקדיש תשומת לב לכל בתיו של השיר (רוב האנשים מסתפקים בבית הראשון) יגלה שמוצעת בו מעין גרסה מקוצרת ודחוסה של ההיסטוריה היהודית. דברי הימים מצטיירים כמסכת רדיפות וגזרות: העולם כולו נגדנו, כמין הכרח מיתי שנגזר בשחר הימים ואינו ניתן לשינוי. השיר מסתיים בתחינה המופנית אל האל: עליו למהר ולמגר את הנוצרים (הרשע התורן, בתקופה שבה נכתב השיר) כי הגיעו מים עד נפש. כך הופך חנוכה מחג שמציין גבורה ואסרטיביות יהודית (כפי שהוא מופיע בספר מקבים א') לחג שמציין פסיביות וקורבן.

הציונות שאפה לחזור לגבורה האקטיבית של מקבים א' (מקבים בק', לשון מַּקֶּבֶת; מכבי בכ' הוא ר"ת של 'מי כמוך באלים יה' – ח״ד). יעיד על כך ההמנון ההרואי אנו נושאים לפידים (אהרן זאב ומרדכי זעירא) שמזדכה על אלוהים וקורא לגבורה אנושית. אבל לצד ההרואיזם האתאיסטי מהסוג הזה הוסיף כל העת להסתופף בפינותיה, דחוי ועקשן, היהודי המפוחד של מעוז צור. מי שאימצה אותו בחום והוציאה אותו שוב אל האור הייתה נעמי שמר, לכאורה מלח הארץ של הפזמון העברי, אך בתוך תוכה, יהודיה קטנה ומפוחדת. שמר כתבה מעין המשך למעוז צור בשם שבחי מעוז. השיר, שנכתב ב-1969, כבר לא ניזון מתחושת הניצחון האופורית של מלחמת ששת הימים, אלא ממקלחת הצוננים של מלחמת ההתשה. הנה, שוב מסתתרים חיילים ישראלים במעמקי המעוזים וסופגים אש. וכאשר יהודים מסתתרים, עולות כמו מאליהן כל תחושות הרדיפה, כל הפחדים עתיקי היומין, עולה ומגיח היהודי המפוחד המסתתר בכל אחת ואחד מאיתנו. השיר של נעמי שמר הוא פרנויה למהדרין. גלאט-פרנויה: 

אָבוֹא בְּמִנְהָרוֹת וּבַמְּצָדוֹת וּבַמְּעָרוֹת
וּבְנִקְרוֹת-צוּרִים וּבִמְחִלּוֹת-עָפָר
אֵי שָׁם בְּלֵב הַלַּיְלָה, דָּרוּךְ וַחֲרִישִׁי
צוֹפֶה בִּי מְבַקֵּשׁ-נַפְשִׁי

כאן כבר אין זה מוסטפה ג'יהאד המסתתר במערה בהרי חברון; כאן הישראלי – שאינו אלא גלגולו של היהודי המפוחד – הוא המסתתר והמתחפר, וזה שצופה בו ומבקש נפשו אינו אלא אותו מוסטפה ג'יהאד.

מורכבות, פיכחון, דמיון

מובן, המציאות תמיד מורכבת יותר משטנצים פשטניים. גם בשירים כאלה יכולה להתגלות מידה של מורכבות; יש בהם כדי לגעת בעניין החמקמק הזה ששמו רגש קולקטיבי; אבל יש יצירות ספרותיות שעושות זאת ביתר הצלחה מאחרות. למשל "בישיבה של מעלה", נוגע מנדלי מו"ס בפרנויה היהודית לדורותיה בצורה מורכבת ומטלטלת בהרבה מאשר "מעוז צור" או "שבחי מעוז". כך או כך, במציאות, הפלסטיני, גם כשהוא בוחר באפשרות של טרור ומוות, אינו דחליל ששמו מוסטפה ג'יהאד. הדׅחלול הזה לא רק חוטא לדמותו, אלא גם משבש את האפשרות להבין את הסבך שבתוכו אנו נתונים, חיים.

כריכת הספר 1984 – מהדורה שנייה, משנת 1971, בהוצאת ״עם עובד״

הבעיה היא גם, כמובן, שהרידוד מתרחש משני הצדדים, גם ברטוריקה, בתרבות ובחינוך הפלסטיני, בהם עוברת דמותו של 'הציוני' דמוניזציה ורידוד גמורים. בעיה נוספת היא שהפלסטינים כמו מתעקשים לשמר את הדימוי הרדוד של מוסטפה ג'יהאד, בתרבות הישראלית, בחיים. כל מי שטרח להאזין לרטוריקה של דוברי חמאס שונים באלג'זירה וכד' נוכח בפשטנות ובחד-מימדיות של תמונת העולם המוצגת. רוצה לומר, כאשר מחריב חמאסי נכנס לבית בניר עוז ומפיץ סביבו בלהה ומוות הוא אולי מתפקד כקצה הרסני ומזוויע של 'בעיה מורכבת' (שכונתה בוויכוח שפרץ בעולם לאחר אוקטובר 23, 'ההקשר'), אבל במובן מסוים הוא עצמו – במעשיו, בצורה שבה הוא נושא עצמו בעולם, בתוכן שממלא את ראשו – הוא מעניק חיים, מתהווה ומהווה את "מוסטפה ג'יהאד". זו השוקת השבורה שבפניה ניצב כל מי שמתעקש – גם בימים האיומים האלה – לדבוק בשלום, לדבוק במורכבות.

חסידי המורכבות והרב-גוניות האנושית, אלה שמסרבים לכפות על כלל המציאות את כתונת המשוגעים הירחמיאלית מבית מדרשו של גמזו, מתהלכים אפוא אבלים וחפויי ראש, כי המציאות עצמה, כביכול, התהפכה עליהם. לעומתם כל אנשי "האח הגדול" (ההוא מ-1984) חוגגים. הם אלה שתמיד ציירו את האויב כקריקטורה של רשע מוחלט, כאויב שהוא אמנם מורתע (כי גם את הסיפור על 'חיילינו הגיבורים' צריך לקיים ולשמר) אך לעולם לא מנוצח סופית. ככה זה עם אויבים מיתיים, ע"ע וולדמורט, סאורון.

כדי לקיים תמונה של מציאות מורכבת נדרש פיכחון, נדרשת התבוננות ריאליסטית בדברים, ובו בזמן, באורח פרדוקסלי, הכרחי גם דמיון; נדרשת יכולת להגביה את המבט מעל המציאות המיידית, שבאמת עשויה להיראות כהתגשמות חזונו של גמזו. העסק הזה בכלל לא פשוט, במיוחד משום שדווקא התבוננות מפוכחת חושפת בימים אלה עולם שהולך ומיטמטם, פופוליסטי, פיאודלי, שממליך עלינו את טראמפ ובני מינו. הדרך להתמודד עם עולם כזה אינה לומר שכל הערבים "מוסטפה ג'יהאד" הם, אלא לכל היותר לזהות זאת כמגמה תרבותית דומיננטית ולהשתדל לאתר מגמות אחרות (תרבותיים כמו גם פוליטיים, למשל קולות שהולכים וגוברים בלבנון לסילוק חיזבאללה). המציאות היא לעולם מורכבת, גם כשהיא איומה, גם כשהיא הורגת אותנו, גם כשהיא מביכה אותנו וטורפת את קלפינו. דווקא במציאות כזו חשוב כל כך להתאמץ להוציא את הראש מן המנהרה ולהתבונן סביב.