המלצה | כצאן לטבח: הגורל הבלתי נמנע בקולנוע של ארי אסטר

ארי אסטר משחק בבובות.

לא סתם סרט הביכורים של ארי אסטר, תורשתי (Hereditary, 2018, הוצג באוטופיה 2018), שהכה גלים בפסטיבל סאנדאנס וזכה לשבחים מפי מרטין סקורסזה (שימשיך להרעיף מחמאות על אסטר, סרט אחר סרט), נפתח כשהמצלמה נכנסת לבית בובות: מודל מיניאטורי של בית משפחת גראהם. שם, ממש כצעצועים, המשפחה קמה לתחייה, והסרט – ואיתו גם הקריירה של אסטר – נפתחים.

זו פתיחה אולטימטיבית לא רק לסרט הביכורים של אסטר אלא למכלול יצירותיו עד כה. בכולן, ברמות שונות, שולט ממד דטרמיניסטי הנגמר בחשיפה מפתיעה – או לא מפתיעה – שהדמויות שלנו לא הלכו אלא הוּלכו כעיוורים, חסרות השפעה וללא שום רצון חופשי, אל אבדון מוחלט, מתוך אינטרסים אישיים של דמות או קבוצה המושכות בחוטים.

בתורשתי משפחה מתאבלת מובלת כצאן לטבח בהנהגתה הסודית של כת משפחתית הפועלת מאחורי הקלעים; במידסומר (Midsommar, 2019) סטודנטים מגיעים לפסטיבל קיץ פרחוני ומבודד בשוודיה ומובלים כצאן לטבח בשליטתה של כת פגאנית; בבו מפחד (Beau is Afraid, 2023) גבר חרדתי ומסורס בעולם רווי בלהות מובל כצאן לטבח על פי תוכניתה הסודית של אימו הפולנייה השולטת בכול כמו אלוהים; ובאדינגטון (Eddington, 2025, הקרנה מיוחדת באוטופיה 2025) עיירה, או שמא שריף ימני קונסרבטיבי, או שמא החברה המודרנית, מובלים כצאן לטבח בשליטת דיפ סטייט קפיטליסטי שרוצה לבנות מתקן מתקדם לבינה מלאכותית. 

הרפטטיביות הזו מעלה בי, כמובן, את האינטואיציה החזקה שגם בסרטו הבא יסתתר בצללים בּוּבַַּנאי המושך בחוטים. גם תסריטיו הבאים של אסטר, ואיתם הדמויות שטרם נבראו, מובלות בידיו, חסרות השפעה, אל גורלן הבלתי נמנע: להימשך, גם הן, בחוטיהן שלקיומם הן אינן מודעות. ומכאן יוצא שהישות הנעלה מכול, המושכת בחוטי המושכים בחוטים, היא אסטר עצמו. אך אם תפתחו את הטלפונים שלכם ותיכנסו ליוטיוב, לא תמצאו דמות מסתורית שעומדת בצללים עם מריונטות בידיים, אלא גבר יהודי, נוירוטי, מגמגם, ביישן, בשלבי הקרחה מתקדמים, שסיפר פעם בפודקאסט שהוא מרגיש אשם לתת הערות בימוי לשחקנים. וכשנשאל למה, אמר "אני מרגיש אשם שבכלל נולדתי" (משפט שתמציתו תהדהד באודיסאה האדיפלית בו מפחד).

אם כן, מה מקור האובססיה של אסטר לדטרמיניזם?

אסטר ציין כי אף שאינו אדם דתי או שומר מצוות, הוא יהודי גאה. בריאיון נוסף אמר שלדעתו, ראיית העולם הפסימית שלו נובעת מהרקע היהודי בו גדל ומההיסטוריה היהודית הפסימית. בעיניי זהו רעיון מפתח להבנת הדטרמיניזם של אסטר.

חשבו לרגע על עלילות הדם המוכרות בימי הביניים. המבנה לרוב זהה: החורף מגיע לתומו, השלגים מפשירים, ואיתם מתגלה גופה של ילד או ילדה נוצריים – בדיוק בזמן לחג הפסח. האשמה, אם כן, נופלת על היהודים (שלכאורה הזדקקו לדם הנוצרי להכנת המצות), לעיתים מתנהל משפט ראווה, אך תוצאתו ידועה מראש, הרשעת היהודים. גזר הדין: מוות. אם כן מדוע, במרבית עלילות הדם, היהודי החף מפשע מורשע? התשובה פשוטה: אין לו ייצוג במערכת הכוח או מערכת כוח השומרת עליו, מפני שהוא אינו סובייקט נחשב, אלא פסבדו־סובייקט.

הקיום של העם היהודי מתאפיין בקפקאיות בניחוח המשפט: העם היהודי, כמו יוזף ק׳, נרדף על פשע לא ברור (צליבת ישו?) ולבסוף מורשע ומוצא להורג "כמו כלב". העם היהודי הוא כבובה חסרת רצון חופשי שחוטיה נמשכים בידי מערכות כוח עלומות.

משפחת גראהם בתורשתי אינה חושבת ולו לרגע שיש משהו גדול ממנה, ובאופן טרגי היא מתה בלי לדעת שזה נכון. בו וסרמן, הגיבור היהודי בבו מפחד – שלטעמי הוא יצירת המופת של אסטר ואחד הסרטים המיוחדים והמרשימים שיצאו מאז שוד הרכבת הגדול (The Great Train Robbery , בבימוי אדווין סטנטון פורטר, 1903) [1] – דווקא זוכה לגלות שיש כוח גדול ממנו ששולט בכול; אבל אפילו הגילוי הזה אינו נובע מפעולה שלו, אלא מתוזמר בידי אימו המייצגת את הכוח הזה. סופו, ממש כמו סופו של יוזף ק׳, הוא לעמוד למשפט במין בית דין של העולם הבא, שם הוא מואשם במעין עלילת דם, בפשעים לא ברורים נגד אימו (לדוגמה, שבצעירותו חיטט לאימו בסל הכביסה והראה לחבריו את תחתוניה). עורך דינו נהרג, גוזלים ממנו את הזכות לייצוג, ולבסוף בו המסכן וחסר האונים טובע ומת כשסירתו, שעליה עמד במהלך המשפט – מתהפכת. מדוע, אתם שואלים, ציינתי את פרט הסירה? מפני שבסצנה השלישית בסרט בו חולף על פני מזרקה, ושם צופים חדי עין יבחינו לכמה שניות בילד המשחק בסירת צעצוע שמתהפכת. לפני שהוא מספיק לבכות, אימו מגיעה ומושכת אותו משם. רמז מטרים מצחיק, לא? זה דבר שבשגרה אצל אסטר, שהאובססיה שלו לדטרמיניזם פיתחה אצלו תחביב מיוחד: לפתוח את סרטיו בנבואה שתתגשם.

בסצנת בית הבובות הפותחת את תורשתי אסטר מודיע: חברים, הדמויות נמשכות בחוטים; במידסומר, שנפתח בציור קיר המנבא את מאורעות הסרט, אסטר מספר לנו בדיוק מה הולך להתרחש; בו מפחד נפתח בסצנת לידה, שאחריה נראה בו המבוגר צופה באקווריום ובו דג, המסמל אותו עצמו (שם המשפחה של בו הוא וסרמן, איש מים, שבדיוק כמו הדג, חי באקווריום עצום, בכלא, בלי שהוא כלל מודע לכך); ולבסוף, אדינגטון נפתח בשלט שמודיע על בניית מתקן הנתונים ומסתיים בשוט המציג את המתקן עומד, בנוי, ופעיל. (ראו תמונות מהסרט).

מתוך הסרט אדינגטון, 2025

מתוך הסרט אדינגטון, 2025

כמנהגו הדטרמיניסטי של אסטר, שום דבר, אפילו לא רציחות ופיצוצים, לא הצליח לעצור את בניית מתקן הנתונים, את הנבואה מלהתגשם.

כשאסטר נשאל במה אדינגטון עוסק, הוא אמר: "זה סרט על מתקן נתונים שנבנה ליד עיירה ניו־מקסיקנית קטנה". אסטר לא אמר זאת סתם; הרי ברור שעלילת הסרט מתמקדת ביחסי הכוחות בין השריף לראש העיר על רקע מגפת הקורונה והפגנות תנועת Black Lives Matter באחד מרגעי השיא של העימות החברתי והפוליטי החריף בארה"ב של שנת 2020 . אך בריאיון אסטר מאיר את הדבר החשוב באמת – הבנייה הבלתי ניתנת לעצירה של מתקן הנתונים. אסטר מבהיר שהסרט, בתמציתו, מגולל את סיפורם של האזרחים הקטנים שנמשכים בחוטים בידי מערכת כוח אלמונית כך שיילחמו בינם לבין עצמם, ושלא ישימו לב לדברים גדולים הרבה יותר מאחורי הקלעים.

בשלב כלשהו בסרט השריף ג'ו קרוס (בגילומו של חואקין פיניקס), המתנגד להקמת מתקן הנתונים שאת הקמתו מקדם ראש העיר טד גרסייה (פדרו פסקל), מחליט סוף סוף לקחת את השליטה לידיו, הוא מחליט להתמודד בבחירות כנגד גרסייה, אך בהמשך נדרש לצעדים יותר ויותר מרחיקי לכת. פעולותיו אינן עוצרות את בניית המתקן, כי המושכים בחוטים שולחים שכירי חרב ואנשי מקצוע לניטרול כל איום של קרוס על תוכניותיהם. ג'ו קרוס מסיים את הסרט ממש כבובה הנמשכת בחוטים, ומתקן הנתונים קום יוקם.

הגבלת המילים שלי מתקרבת כמו הסוף הבלתי נמנע בסרטיו של אסטר, לכן אתמצת ואסיים: עם כמה שזה קיטשי, כל אחד ואחת מאיתנו נמשכים בחוטים – בידי ממשלת צללים מסתורית, החברה האנושית, הרשת החברתית, משפחתינו, הורינו, הגנטיקה שלנו או הפחדים הכמוסים ביותר שלנו. וגם אנחנו, כמו דמויותיו של אסטר, צועדים בעיוורון אל סוף בלתי נמנע. אך הטעות הטרגית של דמויותיו היא שהן לא תיארו לעצמן שיש כוחות גדולים מהן. אילו היו עוצרות לרגע ומבחינות שלידיהן קשורות חוטים, היו אולי יכולות להשתחרר מהן.

הייתי שמח לסיים פה, אבל אני מוכרח להפריך את הטענה הקודמת שלי: בנקודת האמצע של אדינגטון, השריף קרוס נוסע ברכבו וקורא במגפון על מתקן הנתונים:

"That is deep fake from the deep state. And to who's benefit? The same people that always benefit."

קרוס יודע בוודאות שיש כוחות גדולים ממנו המושכים בחוטים, ובכל זאת אינו מסוגל לעצור אותם, ולבסוף מצטרף אליהם. אז מה בידינו לעשות? איני יודע. מה שאני כן יודע הוא שעל אף הגבלות מערכת הכוח (כלומר, פסטיבל אוטופיה ומערכת המגזין), הצלחתי לעבור את המגבלה שלי ב־ 63 מילים (לפני עריכה – א"א).