המלצה | לטאטא מתחת לשטיח

יש לא מעט ספרים שמנסים לפענח את המתרחש בתודעה של מי שמאבד את צלילותו ואת הקשר שלו עם המציאות. לא תמיד זה מצליח. אבל בסרט לינולאום (2023), שכתב וביים קולין ווסט, נעשה ניסיון לא רק לדמות את המתרחש בתודעה כזו, אלא גם להראות כיצד, במובנים מסוימים, יש בה אלמנטים הנוגעים לכולנו ולתת ייצוג יפהפה ונוגע ללב לחלקים בתודעה שלנו שכבר אין לנו גישה אליהם.

במרכז העלילה של לינולאום ניצב קן (בגילומו של הקומיקאי האמריקאי ג'ים גאפיגן) – מארח כושל של תוכנית טלוויזיה על מדע לילדים, שמנסה להגשים את חלום ילדותו הישן: להיות אסטרונאוט. אז הוא מנסה לבנות חללית. איפה? בגראז' הפרטי בביתו הפרברי. רק שאז קורים אירועים משונים שגורמים לו לפקפק בתפיסת המציאות שלו: בזמן שהוא מתעסק בהגשמת חלומות, אשתו מתגרשת ממנו ובתו חווה התאהבות ראשונה ושינויים סביב גיל ההתבגרות. זאת ועוד, הדמנצייה של אביו מחמירה ודורשת ממנו לטפל בו ולהקדיש לו עוד ועוד תשומת לב.

על הנייר נראה שהסרט עוסק בעודף משברים, אבל הצפייה מוכיחה אחרת: כל המשברים – של הבת, של האב מול חלומות ילדותו, של האישה מול בעלה, של אדם מול אביו – קשורים זה לזה ומהדהדים זה את זה. כי יותר משהסרט דן בסדרה של משברים, הוא עוסק בקשר ובדמיון שבין כל המשברים, בקשר של המשברים האלו אל הזמן החולף ואל הציפיות והאכזבות מהחיים עצמם.

אבל זהו רק רובד אחד של הסרט. ברקע המשברים הארציים הללו, הסרט עוסק לכל אורכו גם ברעיונות של מסעות בחלל ובזמן, כשהעלילה גורמת לנו, הצופים והצופות, לתהות – מה באמת קורה כאן?

ואז, בשיא הדרמה, מתברר שכל מה שחשבתי שהסרט מנסה לספר לי הוא לא מה שחשבתי. לא אפרט מעבר לזה, כדי שתוכלו גם אתם להתנסות בכל קשת הרגשות שחוויתי מול המסך. רק אגיד שהוא כמעט גרם לי למשבר אמונה קל, לאכזבה ואפילו לתסכול מול הכמעט־תחבולה היצירתית של הסרט. "כמעט" כי בניגוד לסרטים אחרים שצפיתי בהם והרגשתי מרומה בגלל טוויסט גדול מדי בעלילה, גילוי גדול מדי שמשנה את כל מה שחשבתי על הסרט עד לאותה נקודה – כאן זה לא קורה. לכן זאת רק כמעט־תחבולה. במקום גילוי מנפץ אשליות, הגילוי עזר לעשות סדר בבלגן, לענות על השאלות שנוצרו במהלך הצפייה ולחזק את יסודותיה של האשליה באופן שיוצר שלמות מכמירת לב: כל הקווים, כל המשברים, כל חייו של האדם, המוצגים כעלילה אחת שבה הוא משחק בכל התפקידים, מתכנסים לרגע אחד שמשתבר לאין־סוף חלקים.

ואז מזדקקת לה תובנה אחת ברורה: אנחנו לא באמת צריכים חללית כדי לנסוע בחלל ובזמן. מספיק שנצלול לתוך התודעה שלנו.