צלילת עומק | פחדים עתיקים

הימים הקשים העוברים עלינו, מחוללים בנו דינמיקה שניתן לכנותה ארכאולוגיה שלילית. הזעזוע מאירועי שבעה באוקטובר כשמו כן הוא: מחריד ומזעזע את המבנה הפנימי שלנו, וחושף שכבות עומק שהיו קבורות תחת ההריסות. טראומות מעוררות טראומות קודמות, שדים עכשוויים משחררים שדים קדומים, חומות רעועות קורסות ואימות עתיקות מגיחות לאור היום. למה ב"שר הטבעות" חשש גנדלף להיכנס למכרות מוריה? משום שהוא ידע שתחת הטראומה של חורבן ממלכת הגמדים, שוכנות אימות עתיקות יותר, שדים קדומים ונשכחים למחצה. שד כזה, ששמו בלרוג, אכן עולה מן המעמקים השחורים וגורר את גנדלף איתו אל התהום.

זיכרון קולקטיבי הוא עניין מתעתע. משמעותו הבסיסית היא שאנחנו "זוכרים" דברים שכלל לא קרו לנו, אלא לאנשים אחרים המקושרים אלינו בדרכים מפותלות. אלה אמורים להיות אבותינו, ותולדותיהם הן תערובת של היסטוריה, מיתוס, מסורת ואגדה. המכלול הזה כולל לא מעט פרקים אפלים, פרקי אימה וזוועה, שהסיפור (המקראי, ועוד יותר מכך הרבני המאוחר יותר) מוסר אותם ומכסה עליהם בו בזמן, מזכיר וגם משכיח. הזיכרון הקולקטיבי כולל, אם כן, לא מעט פרקים של שכחה, פרקים מודחקים ומוזנחים, שמגיחים ועולים, נגד רצוננו, כאשר אירועים חיצוניים שמקיימים אליהם דמיון כלשהו, ולו אסוציאטיבי, ולו קלוש, מעוררים אותם. כך פועלת גם הטראומה הספרותית, כמין תקשורת עכורה בין שכבות קבורות של אימה.

בספרי ״האל האחר״ (עם עובד, 2016) כתבתי על כמה שכבות כאלו. הספר עוסק בדמותו של האל המקראי ומציג אותו כאל אלים ודמוני הפועל באכזריות קפריזית כנגד עמו שלו. הוא מופיע אפוא כדמות אבהית שקרית, כאב מתעלל, ולכן היחס אליו בזיכרון הקולקטיבי הוא כזה של שכחה והדחקה. אחד המעשים המובהקים בהקשר זה הוא סיפור הזוועה המופיע בספר שמות (ד, כד–כו), שם מסופר על משה העושה את דרכו עם אשתו צפורה ובניו ממדיין למצרים. בדרך מתנפל עליהם מישהו ומנסה לרצוח את משה. זה הנוסח המקראי:

"וַיְהִי בַדֶּרֶךְ בַּמָּלוֹן וַיִּפְגְּשֵׁהוּ יְהֹוָה וַיְבַקֵּשׁ הֲמִיתוֹ: וַתִּקַּח צִפֹּרָה צֹר וַתִּכְרֹת אֶת עָרְלַת בְּנָהּ וַתַּגַּע לְרַגְלָיו וַתֹּאמֶר כִּי חֲתַן דָּמִים אַתָּה לִי: וַיִּרֶף מִמֶּנּוּ אָז אָמְרָה חֲתַן דָּמִים לַמּוּלֹת".

הסיפור נמסר בלשון תמציתית, עניינית, אבל המחזה המתואר בו כולו אימה וזוועה. דמות כלשהי (המכונה כאן ״יהוה״) מתנפלת על המשפחה ומנסה לרצוח את משה. צפורה היא היחידה שמתוארת כפעילה, כלומר ככזו שניתן לייחס לה תושייה ואסרטיביות. היא מוצאת אבן צור חדה, כורתת את עורלת בנה ומבצעת משהו לא ברור שמתמצה כאן בצירוף "וַתַּגַּע לְרַגְלָיו". לא ברור אם מדובר על משה או על הדמות התוקפת, אך האפשרות השנייה סבירה יותר. היא מגישה לדמות את העורלה ומכריזה "חתן דמים אתה לי", כלומר מבצעת אקט סימבולי–פרפורמטיבי של הכנעה ופיוס, אבל גם מעין חתונת דמים.

בספר ״האל האחר״ הצבעתי על כך שמקור הסיפור הוא החרדה מפני שדים מדבריים האורבים לעוברי הדרכים. אירועי שבעה באוקטובר גרמו לי להרהר במקור קדמוני זה, של אימה מפני שדים המתגלמים מתוך המדבר, ומתנפלים על עוברי דרכים או על יושבי ערים וכפרים השוכנים בגבולו. משחיתי החמאס שהגיחו מתוך המדבר על אופנועים נדמו לי כמין שדים שחורים המגיחים מתוך הטראומות העתיקות והמודחקות ביותר שלנו. עזה אינה מדבר במובן הפשוט של המילה. אבל במובנים אחרים, סימבוליים וממשיים, היא בכל זאת מעין מדבר. היא ארצם של פליטים, של מחוסרי בית, ושל נוודים. היא ארץ שמֻדְבְּרָה, שלא הונח לה לשגשג, לפרוח, לבוא אל המנוחה והנחלה. יושביה התבוננו בישובים הישראלים שמעבר לגדר באותו מבט רעב, חסר מנוחה ושוחר רע המיוחס לשוכני המדבריות בספרות המזרח הקדום.

בספרות זו, שהמקרא הוא חלק ממנה, משמשות בערבוביה שתי אימות גדולות: האימה מפני שבטי המדבר הפושטים על הארץ הנושבת, והאימה מפני שדים מדבריים המתנכלים לעוברי דרכים. אלו מתחבאים גם בין דפי התנ"ך. ניתן להזכיר בהקשר זה כמה יצורים: הציים הנזכרים בספר ישעיהו, מיני נחשים בעלי מעמד דמוני למחצה כמו האפעה; השרפים, שבמקורם אינם מלאכים אלא יצורים נחשיים הקשורים לאש; והשעירים, מין בני צאן פראיים שחלק מהחוקרים קושרים לג'ינים, השדים המופיעים בספרות הערבית. וישנם שדים שלא נכנסו למקרא, דוגמת ה"אוטוקו" (Utukku) הנזכרים במקורות בבליים כשדים המשוטטים במדבריות ומסוגלים לפגוע בבני אדם במבטם בלבד.

חוקרי מקרא נטו לקשור את הסיפור המופיע בשמות ד' למסורות מסוג זה, ובפרט לתאוות הדם של הדמונים. הדמון היה צמא לדם, ולכן, אם הוצע לו דם הוא היה עשוי לנטוש את מושא התקיפה שלו ולהסתפק בכך. ברוח זו טען חוקר המקרא יצחק אבישור שהסיפור נסוב על שדים השוכנים במדבריות ומתנכלים לעוברי דרכים, לרוב בשעת לילה, ועל הדיפתם באמצעות טכניקות מאגיות. אמונות והתנהגויות כאלה מוכרות ממסורות פיניקיות, מצריות ובבליות בדבר השבעת שדים, והן מהדהדות גם במדרשים שהציעו חז"ל לסיפור. אלו מצטיינים במוטיבים דמוניים מובהקים, כמו תיאור בליעת בנו של משה על ידי מלאכי החבלה אף וחימה.

סימנים 2 מאת איתמר חפץ

תחת הסיפור אורבת אפוא אימה עתיקת יומין מפני שדים החיים במדבר, שמצטייר כמרחב פרוץ ומסוכן. מי שחוצה אותו מסתכן בנפשו. פחדים אלו אומנם עתיקים בהרבה מן האמונה המונותאיסטית, אבל במקרא מתרחש משהו מזעזע ומפתיע. במקום שהמחבר המקראי יאמר לנו משהו כמו, "בעבר היו עוברי הדרכים חשופים לשדים מדבריים רצחניים, אבל מאז שהאל האחד השתלט על העניין אפשר לנוע בדרכים בביטחון", הוא משמר את הפחדים העתיקים והופך את האל לאובייקט שלהם. זהו אל שמגייס לשורותיו אלים ודמונים הממונים על מחלות ופגעים, רשף, דבר וקטב. אלוהותו לא נעוצה ביכולתו להשגיח ולגונן, אלא דווקא באימה שהוא מעורר. בכך הוא לא שונה מאלים אחרים במזרח הקדום, קפריזיים ועריצים כמו נֵרְגַל הבבלי או אֶרַה האכדי.

האימה והזוועה הן היסוד הקבוע, העמיד בפני השתנות הזמנים, התרבויות והמסורות, ובפני המעבר מעולם פגאני לעולם מונותאיסטי. במקרא מופיעים פסוקים שכמו משעתקים את הזוועה הפגאנית הקדומה ומשבצים אותה מחדש בסביבה מונותאיסטית. כך הפסוק משירת האזינו: "מְזֵי רָעָב וּלְחֻמֵי רֶשֶׁף וְקֶטֶב מְרִירִי וְשֶׁן בְּהֵמוֹת אֲשַׁלַּח בָּם עִם חֲמַת זֹחֲלֵי עָפָר" (דברים לב, כד) האל משסה בבני ישראל שדים הממונים על מחלות, הדמונים סרים לפקודתו והוא משסה אותם בבניו.

החרדה מפני התנפלותם של שדים מקראיים, או של האל המקראי, חוברת לתיאורי המלחמה בשבטי המדבר השזורים בפרשת נדודי ישראל במדבר. בני ישראל במדבר חשופים ופגיעים, הם אינם צבא, אלא עם גדול על נשותיו, זקניו וטפו, המתנהל בכבדות. השבט המדברי עמלק תוקף את ישראל בשעה של חולשה ופגיעות. חריפות התגובה המקראית על המתקפה הזאת מעידה על כך שהיא היתה אכזרית וטראומטית במיוחד.

גם מדיין, שמופיע לסרוגין כשבט ידיד, מתקיף אותם במדבר. המלחמה הזאת במדיינים מסתיימת בניצחון ישראל, אבל גם כאשר כבר ישבו ישראל לבטח, יעלו מדי פעם המדיינים מן המדבר ויתקיפו אותם. הקטע הבא מבהיר את המצוקה האיומה והאימה מפני המדיינים והעמלקים, שוכני המדבר:

"וְהָיָה אִם–זָרַע יִשְׂרָאֵל וְעָלָה מִדְיָן וַעֲמָלֵק וּבְנֵי–קֶדֶם וְעָלוּ עָלָיו; וַיַּחֲנוּ עֲלֵיהֶם וַיַּשְׁחִיתוּ אֶת–יְבוּל הָאָרֶץ עַד–בּוֹאֲךָ עַזָּה וְלֹא–יַשְׁאִירוּ מִחְיָה בְּיִשְׂרָאֵל וְשֶׂה וָשׁוֹר וַחֲמוֹר; כִּי הֵם וּמִקְנֵיהֶם יַעֲלוּ וְאָהֳלֵיהֶם וּבָאוּ כְדֵי–אַרְבֶּה לָרֹב וְלָהֶם וְלִגְמַלֵּיהֶם אֵין מִסְפָּר וַיָּבֹאוּ בָאָרֶץ לְשַׁחֲתָהּ; וַיִּדַּל יִשְׂרָאֵל מְאֹד מִפְּנֵי מִדְיָן וַיִּזְעֲקוּ בְנֵי–יִשְׂרָאֵל אֶל–יְהוָה" (שופטים ו, ג-ו).

שבטי המדבר מתוארים כאן כארבה העולה על היבולים להשחיתם. הם מופיעים כספק בדואים שעדריהם מכלים את היבולים, ספק כשבטים משחיתים ומחריבים שלא משאירים לישראל דבר: "וְלֹא-יַשְׁאִירוּ מִחְיָה בְּיִשְׂרָאֵל וְשֶׂה וָשׁוֹר וַחֲמוֹר". גם עזה נזכרת כאן, כעיר המסמנת את קצה הארץ הנושבת.

לאחר שבני ישראל חוצים את הירדן, מתרחשת תפנית מאלפת: הם כבר לא הציבור חסר הישע והפגיע שחצה את המדבר והיה חשוף לאימת השבטים המדבריים – אלא הם עצמם הופכים לשבטים המדבריים המטילים אימה ובעתה על הכנענים, יושבי הארץ המקוריים. כעת הם פולשים לארץ לא להם, כפי שעולה מדברי יהושע לעם: "וָאֶתֵּן לָכֶם אֶרֶץ אֲשֶׁר לֹא יָגַעְתָּ בָּהּ וְעָרִים אֲשֶׁר לֹא בְנִיתֶם וַתֵּשְׁבוּ בָּהֶם כְּרָמִים וְזֵיתִים אֲשֶׁר לֹא נְטַעְתֶּם אַתֶּם אֹכְלִים״ (יהושע כד, יג). המוטיב הקבוע נותר האימה הכרוכה במדבר וביושביו. המדבר הוא ארץ פרוצה, קשה ואכזרית, ושוכניו הנוודים מבעיתים את שוכני הכפרים והערים, את היושבים לכאורה לבטח, את אנשי הארץ השאננה והפורייה. מזווית הראיה של שוכני הקבע שום דבר טוב לא יכול לעלות מן המדבר. למעשה אין בהקשר הזה הבדל מאוד משמעותי בין העמלקים, המדיינים, השדים שוכני המדבריות, או ישראל עצמם, לפחות מהפרספקטיבה הכנענית, מהפרספקטיבה של אלה שעריהם נחמסו ונבזזו ולא נותרה בהן נשמה. גם האל המכונה יהוה מופיע בספרים שמות, במדבר, דברים ויהושע כאל מדברי שמוצאו בחבלי ארץ שוממים או שוממים למחצה כמו פארן, צין והר שעיר. הוא מבדיל את עצמו מאלי מצרים המזוהים עם הנילוס ועם הארץ הפורייה. כמו עמו הנבחר גם הוא עולה מן המדבר ופושט על הארצות השאננות והפורחות.

תולדות המזרח הקדום הן תולדותיהם של יחסים מתוחים וטראומטיים בין יושבי הארצות הפוריות לבין שבטי המדבר. הערים השומריות נפרצו לבסוף על ידי שבטים אכדיים ואמורים, והאימפריה המצרית נכבשה למשך מאות שנים על ידי "השבטים הרועים". גם מושלי הערים הכנעניות זעקו לשווא כאשר שבטי השָׁסוּ המדבריים (שמוזכרים במקרא כ"שוסים" על שום היותם שודדים), תקפו אותם שוב ושוב.

המדבר תמיד נשקף מן החלון, מן הארץ הנושבת, מן החומה המבוצרת, מן החרכים. הוא אימה טהורה, ראשיתית, האורבת לכל שלווה, רווחה. המדבר מזוהה עם אש ועם יובש והוא עוין פוריות ושגשוג. אפשר היה לומר שהוא אינו אלא גילום של פחדים, שמדובר בעניין פסיכולוגי מעיקרו, שזה בכלל "המדבר שבתוכנו", אבל דווקא הנימה העניינית של הסיפור בשמות ד, נימת הדיווח הכמעט יבשושית, מלמדת שאין זה כך: המדבר הוא ממשי, וכך גם השדים השוכנים בו.