מחשבות על ספרות ספקולטיבית ונחיצותה בעברית

Only those who will risk going too far can possibly find out how far one can go.” (T.S.Eliot)

קשה להגן על הזכות לדמיון כאן, במקום הזה. זה תמיד היה כך, אבל התחושה היא שזה נכון במיוחד עכשיו. קשה להגן על מקומם של הדמיוני, הספקולטיבי, האחר, המופרך אפילו, בספרות הנכתבת כאן. לכאורה, אין דבר שאוהבי הספרות אוהבים יותר מאשר לצלול בין שתי כריכות (או בין שתי אוזניות, או בכל דרך אחרת בה הם בוחרים לקרוא), להשאיר את המציאות מאחור, או לפחות להניחה בצד לזמן מה. אז למה אנו מתעקשים שהספר שאליו אנו פונים ודרכו מפנים גב למציאות, יהיה דומה כל כך למציאות? אותה זו שממנה הרגע הפנינו את המבט. למה כותבים.ות וקוראים.ות מנסים ליצור ולצרוך את אשליית המציאות שוב ושוב, לחזק ולשמור עליה, להתעקש על מציאותיותה, עד להיותה כמעט נטולת בדיון כלל? כמעט, שכן כל ספר פרוזה ולו הריאליסטי ביותר, הוא בדיוני, אבל את זה, רוב הקוראים מוכנים לשכוח. בעברי עבדתי כמה שנים באחת מרשתות הספרים הגדולות, והתפלאתי כמה מעט מוכנים או רוצים לקרוא ספרות ספקולטיבית, אפילו כזו שלא נופלת תחת הקטגוריה הברורה "מדע בדיוני". "לא, לא, שום דבר דמיוני", היו אומרים לי שוב ושוב, לרוב בתנועת יד מבטלת.

אבל בתחילת המאמר חשוב לציין, ספרות ספקולטיבית כן נכתבת כאן, יש כאן סופרות וסופרים שהתעקשו תמיד, ולמזלנו עדיין מתעקשים על קיום האגפים האלו בספרות הישראלית. אך באופן כללי ומובהק, ישנה העדפה ברורה לריאליזם על כל נגזרותיו בספרות המקומית.

במאמרה המכונן "על דברים שלא יעלו על הדעת" (2009), עוסקת הסופרת גיל הראבן בדמיון בספרות העברית, או בהעדרו, ומסבירה את הנטייה המקומית ל"ריאליזם דקדקני". הראבן שוטחת בטקסט את חלק מהסיבות שהיא מצאה לסלידה המקומית מדמיון ואני מוצאת עצמי מסכימה עם כולן.

בשנים הקשות שכולנו עוברים עכשיו, נדמה שהצורך ביכולותיו, כוחותיו ותשומותיו של הדמיון חזק מאי פעם; ובהיעדר מסורת ותיקה ואיתנה של כתיבה ספקולטיבית מקומית ובעברית, החסך מורגש יותר מאי פעם. אולי אנו זקוקים לנחמה, "אסקפיזם", סיפורים פשוטים שלא מאתגרים את המחשבה, את השפה, שלא מערערים את המציאות, המעורערת גם ככה, אלא מחזקים את יסודותיה (הדמיוניים) באמצעות עוד ועוד שכפולים, דלים ודהויים, אך שבכל זאת מייצרים מראית עין של יציבות, של נורמליות. אבל האם זה באמת מנחם? האם זה באמת מחזק? האם באמת אפשר לברוח או לחשל את תחושת הנורמליות של המציאות שלנו דרך "ריאליזם"? הראבן קראה לסוגה זו "ריאליזם לא מציאותי", שכן הוא רק מתחזה לריאליזם, לנורמלי, למציאותי, ובכך הוא חלקי, מעוות, מגביל את המציאות, לא מאפשר לכל חלקיה להתקיים, ובפרט לאלו "שלא יעלו על הדעת".

מה המחיר של ספרות כזאת? על מה אנחנו מוותרים כשאנו מוותרים על ספקולציה ודמיון, ובוחרים ב"ריאליזם לא מציאותי" בספרות הישראלית?

שפה יוצרת מציאות

שיחדש. השתרפות, רובוט, גניטה, סייבר, מוגלג, הסינגולריות, המולטי-וורס, הרחפת והצוללת.

שלושה רובוטים ואדם בהפקה משנת 1938 של ה-BBC למחזה של קארל צאפק R.U

ספרות ספקולטיבית, בין אם במקור ובין אם בתרגום, מאלצת בכתיבתה, עם תרגומה ואז בקריאתה, ללהטט בשפה בדרכים שלא היו מוכרות לה לפני כן. היא נדרשת להמציא את עצמה, להתאים את עצמה, להביא את עצמה אל עולם שלא קיים עדיין ולכן הספרות הספקולטיבית דוחפת אותה מעבר לגבולותיה הקיימים למצוא מילים חדשות שיתאימו לחוויות החדשות אותן היא מתארת. כן, האקדמיה עסוקה בלמצוא לנו מילים תקניות כגון רַחֶשֶׁת (באזז), שֶׁתֶף (פיד), לוֹפְתָנוּת (טוטליטריות) ועוד, שלגבי מידת טרחניותן ונחיצותן ניתן להתווכח, אבל מי שבאמת ממציא שפה חדשה ושמישה עבור מציאות שאינה קיימת ושאולי תהיה קיימת בעתיד הם הסופרים.ות שמקימים עולמות שונים וחדשים, בהם נדרשת שפה חדשה. האקדמיה עסוקה בלתת לנו הסברים למה לא ניתן לדבר בעברית לא ממוגדרת, אבל הספרות כבר מציעה שכלולים ופתרונות משלה (עוד על כך במאמרה של ברוך על "שדרך" מאת שמעון אדף – א"א). האם הם ישימים? אולי לא תמיד, אבל הם פותחים עוד פתח בחומת השפה, עוד דרך לחשוב עליה ועל עצמנו דרכה, ובעיקר להזכיר לנו ששפה היא יצור חי ופועם, היא אינה סטטית כשם שהתרבות, החברה והחיים עצמם אינם, היא מיועדת להכיל את מכלול החוויות שלנו, ועליה להתרחב ככל שנוכל לדמיין. שפה יכולה לא רק לתקשר את הקיים, את האפשרי והגשמי. היא עוד מקום לחיות ולגדול בו, ככל שנרחיב את גבולותיה, כך יהיה בה יותר מקום וחירות. או כמו שמוסיף ושואל אורי אביב בשיחתנו סביב מאמר זה, יש לנו מילה לפרק הזמן שלפני ואחרי השקיעה או הזריחה, אבל מה קורה בפלנטה הסובבת סביב שתי שמשות? מהי המחזוריות הירחית על מאדים, ואיך יקראו לה?

אלקטרו וסטינגהאוס, מרכז ההיסטוריה של הסנאטור ג'ון היינץ

אנחנו מוותרים על אזהרות

ספרות ספקולטיבית נתפסת ככזו הבורחת מההווה או מהמציאות אך ההפך הוא הנכון. היכולת של הספרות הספקולטיבית הייתה מאז ומתמיד להתבונן במציאות ובהווה בעין ביקורתית ובוחנת, להרחיב יסודות שקיימים בה ממילא, לשנות את סדרי הגודל ואת המרחק (בזמן או במרחב), ודרך כל אלו, לדמיין את האפשרי ולהציב תמרורי אזהרה. שימו לב, היא אומרת. אל תתנו ל"זה" לקרות, יהיה ה"זה" ככל שיהיה.

סיפורה של שפחה, עונה 2 (2018)

כשבארצות הברית החמירו את החקיקה נגד נשים וזכותן על גופן, נשים רבות יצאו להפגין ברחובות כשהן לבושות בדמותה של שֶׁלְּפְרֶד, ג'יין מהרומן "סיפורה של שפחה" מאת מרגרט אטווד שנכתב ב-1985 (עובדה לסדרת טלוויזיה ב-2017), רומן דיסטופי שהפך פתאום שוב רלוונטי, רלוונטי מדי. הלבוש ההפגנתי אינו רק סימן ויזואלי נוח, פומבי וטלגני, הוא שולח אותנו אל הרומן של אטווד ואל האזהרות שהיא מביאה בו. שימו לב, הן אומרות עכשיו, ומפנות למציאות המוזרה, הזרה, המפלצתית, המתוארת בדיסטופיה של אטווד. אנו בצומת דרכים ועלינו לפעול לפני שדימיונה המופרע של אטווד, יהיה למציאות.

ספרים וספרות הם עדיין (אם נותנים להם) המקום לבקר בו את המציאות ולהמציא אותה מחדש, להתריע מפני עוולות המתרחשים סביבנו, מקום לדמיין חלילה את שיקרה אם נשתוק. כתיבה של ספרות שלא מוכנה ללכת רחוק, שלא מוכנה לבחון את המציאות ולהצביע על האסונות של החברה בה היא נכתבת, לא ממלאת את אחד מתפקידיה המהותיים. באופן מעניין, את האזהרות ניתן למצוא בספרות העכשווית בז'אנר שהוא עדיין בשולי הספרות, אבל אופיו הריאליסטי (יותר) כנראה אפשר לו יותר מרחב לעסוק בנושאים שבהם נוגעת פחות הספרות הפופולרית של הזרם המרכזי, והיא הספרות הבלשית שנכתבת כאן בשנים האחרונות (ספריו הבלשיים של שמעון אדף, יונתן שגיב, ארנה קזין ודרור משעני, למשל). אבל בשל אופייה הריאליסטי, פחות או יותר, ושמירה על מראית עין של בידוריות וקלילות לכאורה, היא בכל זאת לא מאפשרת למספיק מהביקורת לחלחל דרכה.

מפגינה למען זכויות נשים מול בית המשפט העליון בארה"ב, יוני 2022 – צילום: christianthiel.net, Shutterstock

ועוד הערה בנוגע לספרות ה״מדע הבדיוני״ והרתיעה ממנה. הרתיעה המקומית מספרות ספקלטיבית (הן אצל הכותבים והן אצל הקוראים, וגם אצל החוקרים והמבקרים) תמיד הייתה חזקה יותר במה שמכונה ״מדע בדיוני״. זוהי הסוגה הקשה ביותר לעיכול וגם כאלו שמוכנים לקרוא ספרות ספקולטיבית רכה (מבלי להודות בכך), נרתעים ממנה. אבל הרתיעה הזאת נשענת, לדעתי, על תפיסה מיושנת של המדע הבדיוני ומה שהוא מייצג. אסתטיקה של רובוטים כסופים ומכונות ענק, חייזרים ירקרקים ופולשים מעולמות רחוקים, טיסות לחלל כעניין שבשגרה, משל היו קו 74 המקרטע מראשון לציון לתל אביב. כל זה מרגיש לנו קצת ילדותי, נאיבי ונטול הקשר. אבל העיסוק בתמות ״מדע-בדיוניות״ הוא משהו אחר וצריך להיות משהו אחר בתקופתנו. העתיד, כפי שאומרת הקלישאה, כבר כאן. רובוטיקה ובינה מלאכותית, רפואה גנטית, מסעות בזמן ומלחמות סייבר כבר מזמן אינם בגדר בדיון, זאת כבר המציאות שלנו. ועדיין, הספרות שלנו בכללותה לא רוצה או מסוגלת להתמודד עם השלכותיה ואפשרויותיה של המציאות הזאת. ההעדפה שלנו לספרות ריאליסטית, יחד עם הרתיעה המובנית שלנו ממדע בדיוני, יוצרת מצב שבו אין באמת דיונים עמוקים, ספקולטיביים ויצירתיים בכוחות השולטים ועתידים לשלוט בחיינו עכשיו ובעתיד. כשפרצה מגפת הקורונה חזרנו לקרוא את דקמרון וספרים נוספים שעסקו במגפות (ספקולטיביים ברובם), כדי ללמוד איך חיים במצב כזה. איפה נמצא את השאלות והתשובות להווה העתידני שלנו, אם לא בספרות שנכתבה על כך?

דמיונות טכנולוגיים על מה עתיד להתאפשר ומה יוכל להיות, אלו נכתבים לרוב ובשפות זרות, וגם את זה ראוי שיהיה במקור בעברית, אך אם להזדקק לספרות מדע בדיוני העוסקת בין השאר בטכנולוגיה ובעתיד, שהרי איפה זו המתמודדת עם ההשלכות של העולם בו אנו כבר חיים, אותו אנו מייצרים, עליו הכלכלה הישראלית נסמכת. אנו לא חייבים מדע בדיוני של חלליות וכיבוש עולמות אחרים עבור מדע בדיוני מקומי ורלוונטי, שיש בו רחפני התאבדות ורובוטים רצחניים – או אולי דווקא מרפאים, קרבות קיברנטיים או משימות חלל. העיסוק בהתפתחויות טכנולוגיות, באפשרויות הגלומות בהן ובמקומה של ישראל והישראליות בכל זה, הגם שקיים, זוכה להתייחסות דלה ביותר בספרות הישראלית (כפור ושדרך של שמעון אדף, שעוני נוכחות של יואב אבני). האופן בו טכנולוגיה תשפיע וכבר משפיעה על חיינו מאלצת אותנו לחשוב גם מחדש על הספרות שלנו, וגם על מהותו וחשיבותו ומקומו של מדע בדיוני, בישראל, בישראליות.

אנחנו מוותרים על פתיחות לזרות ואחרות

כשפראן ליבוביץ נשאלה בראיון אם היא רואה את עצמה בספר כלשהו שקראה, היא אמרה: "לא. ספר לא אמור להיות מראה, הוא אמור להיות דלת."

ספרות היא אחת הדרכים להיכנס לנעליו של מישהו אחר באופן עמוק, אך ממרחק בטוח. היא מאפשרת לנו לראות אֲחֵרוּת, לחוות אותה (באופן מוגבל, כמובן) ולגלות כלפיה אמפתיה והזדהות (או גם להיפך, לגלות מולה התנגדות וסלידה בחלק מהמקרים). כך או כך, הספרות מאפשרת לנו לעבור דרך דלתות אל מציאות אחרת, שחוקיה ואנשיה (או יצוריה) שונים מאיתנו, והיא מאפשרת לחוות את עצמנו, את עקרונותינו ורגשותינו, מולן. בריאליזם בו אנו מתעקשים לראות רק את עצמנו (ובאופן מסוים מאוד) כבמראה, אנו מפספסים את הדלת.

מה בנו כל כך צמא למראה? לדעתי זאת אחת הסיבות שמנתה הראבן במאמר שלה והוא בולט בספרות הישראלית בפרט. אנו לא יודעים מי אנחנו, כך נדמה, ועלינו לכתוב את עצמנו שוב ושוב, כדי שנוכל לזהות את עצמנו. זה גם מסביר במעט, לדעתי, את תאוות הכתיבה והפרסום כאן. על כל אחד נגזר לכתוב את עצמו, את סיפורו, את מציאותו ואת הווייתו ממש, רק כדי להשתכנע ולהאמין בה בעצמו.

זהו מסע חניכה משונה, שבו על כל אדם כמעט מצווה לכתוב את עצמו, את ההיסטוריה של משפחתו, את סביבתו המיידית, כדי להתקיים בה. מראה אחר מראה אחר מראה הספרות הזאת כותבת את עצמה, ובסופו של דבר אנו מקבלים מבוך מראות המשתקפות זו בזו לנצח, בלי אף דלת אחת לרפואה. 

אבל אנחנו צריכים גם דלתות, ובמצבנו, כמה שיותר. כמו שכתבה הראבן, "המראה המצוחצחת מראה לנו את מה ש׳אנחנו׳ יודעים ממילא על עצמנו. הפנטזיה משנה כללים ופרופורציות ואגב כך יכולה לגלות לנו דברים שלא עלו בדעתנו". הספרות הספקולטיבית מעולה בלעקם את המראה, לעקם את הדמות הנשקפת בה ודרכה מלמדת אותנו דברים חדשים, כאלו שלא ידענו ממילא. המראה המצוחצחת והישרה משקרת ממילא, הבבואה שאנו רואים בה היא אינה אלא רק מה שאנו רוצים לראות, לא מה שנמצא שם באמת, אולי לא נמצא בה דבר.

Annihilation (2018), בימוי אלכס גרלנד

אבל הספרות הספקולטיבית לא טובה רק בשביל להראות לנו את עצמנו באור חדש, אלא מסוגלת לדמיין אֲחֵרוּת וזרוּת באופן שבו ספרות אחרת לא מסוגלת לעשות זאת. היא תנסה לדמיין את הלא-אנושי, את מה ששונה מאיתנו באופן קיצוני כל כך, עד שלא ניתן להשליך עליו את מבנה החשיבה האנושי כלל. (והדוגמאות אינסופיות, בהן עבודתה של אוקטביה באטלר או, Annihilation, ספרו של ג'ף ונדרמיר שעובד לסרט בשם זה). אנו נדרשים לכך כבר עכשיו, במציאות שלנו, כשאנו מנסים לדמיין איך בינה מלאכותית "תחשוב" או מה "תרצה", והאם יש לשים את המילים האלו בגרשיים, אם לאו. ישראלים רבים אינם מהססים לרגע לכתוב שורות קוד ומסמכי עיצוב למימוש אותה בינה מלאכותית. מדוע היצירתיות הישראלית מהוססת לכתוב את שורות הקוד שלה בנושא?

בנוסף לכך, האפשרות לחשוב על אֲחֵרוּת וזרות היא היכולת האנושית לחשוב דרך עיניים של מישהו אחר, דרך חוויה אחרת, מבלי לכפות עליה את שלי, מבלי ליפול להגדרות מצמצמות. בעולם שבו פוליטיקת הזהויות חזקה ומנצחת (ומנוהלת באופן מניפולטיבי על ידי הכוחות המעוניינים בכך) והרשתות החברתיות מפלחות ומקטבות אותנו באופן חד ומוצלח כל כך, זוהי יכולת יקרת ערך שאנו הולכים ומאבדים מיום ליום.

אין לפחדים – או לתקוות – שלנו, מקום להיות

ספרות ספקולטיבית (מד"ב, פנטזיה, אימה וכל הבין לבין) היא המראה העקמומית שבה אנו והחברה שלנו משתקפים. היא השוליים המעומעמים, האזור החשוך סביב אלומת האור שמטיל הפנס. השבילים המלוכלכים, בקושי ניתנים להבחנה, המתפצלים מהדרך הראשית, מהמדרכות המסודרות. אנחנו זקוקים למקומות האלו. מרחבים לימינליים, שבין לבין. נעדיף שלא לחיות במקומות האלו, אבל בלעדיהם לא נוכל לדעת ממה אנחנו פוחדים, למה אנו מקווים, מה אנחנו רוצים, באמת. השוליים האלו הכרחיים כדי לחיות את החיים ה"נורמליים", שרובנו רוצים לחיות, באופן אישי וקולקטיבי ובמקום המטורלל הזה. הספרות היא אחד המקומות שבהם תמיד התקיימה החירות לבחון את המקומות האלו, את הפחדים והתקוות את הסיוטים ואת החלומות. בלעדיה היכולת שלנו לדמיין עתיד מתגמדת לאין שיעור. אם אין מקום לבחון ולחקור את האפל, המפחיד, הפנטסטי, אם בוחרים להתעלם מהם כאילו הם לא קיימים, הם יחלחלו אל היומיום בדרכים אחרות, נשלטות פחות, נעימות פחות.

תמונה מתוך פרויקט הגמר של פאבל פוסטבויט, בצלאל 2015

לכשנכתבת כאן ספרות עתידנית היא בדרך כלל דיסטופיה פוליטית עגומה, אמירה על "המצב". מדוע לא ניתן לדמיין כאן עתיד אחר? אולי כדאי לחשוב על אפשרויות עתידניות נוספות עבור המקום הזה ותושביו. לא שאין ולא שחלילה לא צריך להתייחס "למצב" (דוגמת ספרו "השלישי" של ישי שריד), אבל האם מה שהיה והינו הוא שגם יהיה עוד מאה שנים? עוד חמש מאות? האם זעזועי הבינה המלאכותית או אסונות שינוי האקלים פשוט ידלגו מעלינו? (ושוב נזכיר את שמעון אדף ברבים מספריו, או את החזאית של תמר וייס גבאי או הידרומניה של אסף גברון).

אנחנו צריכים מרחב בטוח שבו אנו מעניקים לכל היסודות האלו חופש, בו הם אינם אסורים. מרחב להתפרע בו לגבי העתיד, לא לפחד ולדמיין בו, לא לפחד להשתטות, ולא לפחד גם, ולהעניק מרחב, למקומות החשוכים של הנפש (דוגמת הספרות הגותית של שהרה בלאו).

קשה להעריך את השיעור של מה שחומק מהתפיסה האנושית. במובן זה, אנחנו חיים תחת הפנס. האור מראה את מה שיש לו מבנה והיגיון, אי שם בעלטה שרוי מה שאינו מסודר, נטול רצף, אינו מאפשר ניבוי ואינו משתלב בתיאור סיבתי, או שלא ניתן להעריך אותו או למצוא בו משמעות. לספרות יש דרכים להצביע על המרחבים המעומעמים שבין אלומת האור לחושך העצום שמקיף את כל מה שאינו ניתן לחשיבה" (ענבל רשף, מתוך: הלא ידוע, רסלינג, 2019).

כל הדברים האלו שאנו כפרטים, כתרבות וכחברה מפסידים ומוותרים עליהם כשאנו מוותרים על הדמיוני, הפנטסטי והספקולטיבי, הם הפסדים ממשיים, שעולים לנו במחירים נראים ובלתי נראים לאורך השנים. ויתור על הספרות הספקולטיבית על כל גווניה הוא ויתור על יכולת לחשוב ולהרגיש בדרכים פחות שגרתיות ולאפשר לבנות ולשהות במרחבים שאינם נשענים כל כך בכבדות על המציאות המורכבת שלנו כאן, או כאלה שמאפשרים בחינה שלה מנקודות מבט חדשות ושונות. גם אסקפיזם, או בורחנות (ושוב, תודה לאקדמיה ללשון העברית), זה שנוטים לבקר או לדחות בזלזול, אינו דבר לזלזל או להמעיט בערכו. להפך, הריאליזם הוא הבריחה האמיתית. הריאליסטי, המייצר את הנורמלי במקום שאינו קיים, הוא האשליה, הוא האסקפיזם. "כיוונה של הבריחה הוא לעבר החירות", אומרת אורסולה ק. לה גווין, "אז במה בדיוק מואשמת ה'בורחנות'?". אם אנו לא מסוגלים לכתוב ולקרוא את החירות שלנו וליצור אותה בדמיוננו, האם נוכל לקיים אותה במציאות שבה אנו חיים?