המלצה | "הנך היקום"

מרוץ החלל של ברית המועצות וארצות הברית, יד ביד עם מירוץ החימוש של פצצת האטום, היה ויהיה בעיניי אחד הדברים המעניינים שקרו על כדור הארץ הזה ומחוצה לו. לטעמי, המלחמה הקרה נתנה השראה לכמה מהיצירות הכי יפות בתולדות האנושות, ובתחום הקולנוע בפרט (כמו ״דוקטור סטריינג׳לאב״ של סטנלי קובריק, שעוד יוזכר בהמשך, הוא מייצג ברור של תת הז׳אנר הזה. גם סדרת הסרטים של ג׳יימס בונד, להבדיל, משמשת כדוגמה ליכולת הרדוקציה המופלאה האמריקאית לסכסוך בין המעצמות). ברית המועצות הייתה המפסידה במרוץ החלל, וזכורה בעיקר כזו שבחרה לשלוח את הכלבה לייקה כאסטרונאוטית הראשונה שלה – מה שמצדיק את המוניטין שלה כמעצמת הרשע האולטימטיבית. 

לאור כל המוזכר לעיל, יש משהו הולם ויפה בעיניי שהבמאי פבלו אוסטריקוב (Ostrikov), נציג אוקראינה לפסטיבל אוטופיה, ביים סרט חלל מפואר. אוקראינה הייתה חברה בברית המועצות עד שהתפרקה בשנת 1991. מאז אוקראינה נמצאת במצב של לחימה כמעט תמידית שנכפית עליה עלי ידי רוסיה, ועדיין האוקראינים – למרות הנחיתות הברורה מבחינת כוח לחימה, גודל ואספקה, מוצאים זמן לפעילויות יצירתיות כמו ייצור מותג בירה מקומי בשם Fuck Putin, או הפקת סרט חלל פוסט אפקוליפטי בקנה מידה הוליוודי.

הנך היקום מתמקד בדמות של אנדריי מלניק, המקבילה של נהג משאית בתחום החלל, שמגלה יום אחד שהוא נותר לבדו לאחר שכדור הארץ הוחרב. הוא מתחיל לקבל מסרים מאסטרונאוטית צרפתייה (לשעבר), והם מנהלים תקשורת בהודעות קוליות תוך שיוט בחלל. נוסף על כך, לאנדריי יש מעין רובוט שמלווה אותו לכל מקום ומספר לו בדיחות באופן כפייתי, והשניים מנהלים זוגיות משמעותית לא פחות. מעבר לצילום הדי מדהים, המשחק הכריזמטי ומספיק פניות חדות בעלילה כדי לגרום לסרט הזה להיות הפתעה מרעננת מאוד, מדובר גם בחוליה קולנועית שבוחרת במודע להמשיך מורשת של סרטים שעוסקים בחלל ומתרחשים בו. ההשוואה הבולטת ואולי הבלתי נמנעת ביותר היא ל״אודיסאה בחלל״ של סטנלי קובריק שהוזכר כבר קודם. הסרט לא רק מתקיים במציאות דומה, אלא גם מרפרר אליו בסצינה מצחיקה מאוד – אבל גם כזו שחושפת בעיניי נקודת תורפה מסויימת – והיא שהוא מתרחש בתוך מרחב קולנועי שכבר נחקר בעבר, אבל ממקם את עצמו די במודע וביודעין כיצירה פחות מונומנטלית וחשובה מהם. גם היקום הקולנוע של יוצר מהצד השני של המפה, אנדריי טרקובסקי (שלפי עדויות רבות שנא את הסרט של קובריק הנ״ל), עולה בצפייה כאחד שעסק בחלל בסולאריס, וקיום אנושי פוסט אפוקליפטי בסטלקר, ומן הסתם בהשוואות כאלה הנך היקום חייב לצאת מופסד. 

אבל, מהצד השני, יש משהו יפה וקצת עגום בעובדה שממדינה קטנה (יחסית) שנלחמת על הקיום שלה יצא סרט שכולו שוחר טוב ועוסק בערכים אוניברסליים על גבול ההיפיים. יצירה אסקפיסטית במציאות שלא מעודדת את זה במיוחד היא נושא שיכול להיות קרוב לכל מי שעוסק באמנות באקלים הנוכחי המקומי, וככזה – למרות הפגמים הלא מעטים של הסרט – הוא בכל זאת מצליח להיות יצירה משכנעת וכובשת. יש מצב שב-2025 הדרך היחידה לעשות סרט על איש בודד שמנסה ליצור קשר אנושי כנגד כל הסיכויים עם אדם אחר היא להשמיד את כדור הארץ, וזאת נראית לי עסקה הוגנת.