המלצה | מה אורסולה היתה אומרת?

״בידיים ריקות: אוטופיה עמומה״ (The Dispossessed) מאת אורסולה ק. לה גווין מתאר סיפור המתרחש בשני כוכבי לכת תאומים, אשר סובבים האחד סביב השני. באחד, אנארס, מתקיימת חברה אנרכו-פמיניסטית בתנאי מחייה קשים של יובש ומחסור במשאבי טבע מאפשרי חיים. חברה זו נוצרה על ידי מהפכניות ומהפכנים אנרכיסטיים שחיו בכוכב התאום ועזבו לאנארס כדי להקים את החברה האוטופית הזו, שאינה מתבססת על שלטון מרכזי כלשהו, אלא על מערכות של חלוקת עבודה התנדבותיות, על עקרונות של עזרה הדדית ומחויבות חברתית, על אתיקה של התחלקות בסבל, על תפיסה אתית של אחווה ומעל לכל, על חירות. הכוכב השני, אוראס, הוא בעצם אלגוריה לכדור הארץ של שנות ה-70 של המאה ה-20, בתקופת המלחמה הקרה: מאבק מתמשך בין שתי מעצמות דמויות ארה״ב הקפיטליסטית ובריה״מ הקומוניסטית, אשר נאבקות על משאבים ושטחים של יתר המדינות שנקלעו ביניהן.

במרכז הסיפור ניצבת דמותו של שֵבֶק, פיסיקאי בן הכוכב אנארס, אשר מפתח את "תורת הזמן הכללית" המהפכנית שלו, ובדרך מגלה כי החברה האנרכיסטית בה גדל והתחנך הולכת ומאבדת את מחויבותה לערכים האנרכיסטיים עליהם הוקמה, לפני כ-170 שנה. שבק מאתגר את החברה בה הוא חי בדרכים שונות, הן כלפי פנים – כשהוא מערער על שיטת חלוקת העבודה הקיימת, על שיטות העבודה והמחקר הנהוגות ועל ההנחות המובלעות שמתקיימות ברקע החיים החברתיים באנארס, והן כלפי חוץ – כשהוא מבקש ליצור קשר עם הפיזיקאים בני הכוכב התאום אוראס, אשר חיים במעצמה הליברלית-קפיטליסטית.

היצירה הספרותית של לה גווין היא גם מניפסט פוליטי-מוסרי, גם תיאוריה פיזיקלית וגם הוראות הפעלה לרגשות אנושיים. אבל מעל לכל – ״המנושל״ (כך בתרגום הקודם לעברית משנת 1980 של תמר עמית. קיים תרגום חדש, משנת 2015, של עמנואל לוטם) הוא רעיון.

״החברה שלי, היא גם רעיון. היא נוצרה על־ידי רעיון. רעיון של חירות, של שינוי, של סולידריות אנושית, רעיון חשוב״.

כך כותבת לה גווין בשנת 1974, מפיו של גיבור הסיפור – שווק, הוא המנושל. ניתן להבין את דבריו גם באופן ארספואטי. שכן הרעיון שהדמות הראשית בספר מדברת עליו הוא לא רק בתוך הספר, אלא הוא הספר עצמו. הרעיון של הסופרת, שהיה קיים בראשה של לה גווין באופן מפורט כל כך, עד שהיא הצליחה לברוא אותו גם עם משבר אקלים, גם עם פתרון לבעיה פיזיקלית סבוכה, גם כאוטופיה אנרכו-פמיניסטית (עמומה אמנם, אבל יש לאן לשאוף), ואפילו עם מפה, של לא אחד, אלא שני כוכבי לכת!

ולצד אלה, לה גווין בוחנת בספר הזה גם את האתגרים הניצבים בפני עצם קיומו של אותו רעיון שהגתה במוחה הקודח. אחד מאותם אתגרים הוא הפחד. פחד מפני גורם חיצוני, וגם פחד מפני חריגה מהנורמות החברתיות שהשתרשו והפכו לכללים קשיחים, לאידיאולוגיות מתחרות ובלתי ניתנות ליישוב זו עם זו, ולייאוש. נשמע מוכר?

לה גווין עוסקת הרבה בספר הזה בהשפעה של השפה על התודעה שלנו. היא ממציאה מילים נפלאות כמו ״להתעצמן״, "egoize״ באנגלית, שבעולם ללא רכוש פרטי נחשבת לקללה עסיסית במיוחד. והיא גם עוסקת הרבה במסרים שאנו קולטים באופן מודע ולא מודע מהשפה ומהסביבה שלנו. ובין כל המילים, נראה שהיא שולחת גם לנו, כאן במזרח התיכון, מסר חשוב, או לפחות מעורר מחשבה:

״הוא קלט את המסר. שמעתם אותו: לתעב את אוראס, לשנוא את אוראס, לפחוד מאוראס. […] אני מסכים שאולי אנחנו נוהגים בחכמה כשאנחנו פוחדים מאוראס. אבל למה לשנוא? שנאה היא לא־תפקודית; למה מלמדים אותנו לשנוא?״.

שנאה יכולה לגרום לסגירת בתי עסק, לאבטלה, למצוקה כלכלית, לפנייה לפשע, לאלימות. שנאה שורפת את הנשמה מבפנים. היא מעוורת אותנו ומטשטשת את ההבדלים בין כל מי שהוא לא ״אנחנו״. הרבה מאוד דברים מאוד ״לא-תפקודיים״, במילותיה של לה גווין. אז למה באמת מלמדים אותנו לשנוא?

כנראה בגלל העיוורון. הרי הציות הכי טוב הוא ציות עיוור.

אז איך נחזור לראות?

גם לזה יש ללה גווין פתרון. הפתרון קשור מצד אחד לשותפות, לאתיקה של חלוקה בסבל, ומצד שני לעצמאות מוחלטת.

נתחיל מהצד האחד – אתיקה של חלוקה בסבל: אחת הדמויות בסיפור מתארת רגע שחוותה בזמן הבצורת הקשה, כשחבר לעבודה פשוט גסס לידה. הדמות הבינה שאין ביכולתה לעשות דבר שיציל את אותו חבר, וכי הדבר מוסרי היחיד לעשות הוא לחלוק עם החבר את סבלו, להיות שם לידו. להיות שם עד למוות, כדי להכיר בעצם קיומו. כי לפעמים כל מה שאנו זקוקים לו, במיוחד כשאנו סובלים, הוא הושטת יד, מבט מכיל ואוהב, חבר-אח, חברה-אחות, שפשוט יהיו אתנו, פשוט כי אנו יצורים חברתיים.

ואיך זה מתיישב עם המימוש האולטימטיבי של העצמאות של היחיד? כחלק מהמחקר המדעי של שבק על ״תורת הזמן הכללית״ שהוא מנסה לפתח, שבק מגיע לתובנה שמימוש הרצון של היחיד, כלומר להיות אדם חופשי, הוא גם מימושה של המחויבות החברתית של אותו יחיד. הוא מסביר את תפקידו של הפרט במכלול החברתי, תחילה כתא במבנה שלם, בו לכל תא יש תפקיד אותו הוא יכול לבצע בצורה הטובה ביותר, ומילוי תפקיד זה יממש לא רק את האינדיבידואליות שלו, אלא גם את טובת הכלל.

המסקנה: חשיבה ביקורתית ונכונות להתנגד הן משאבים יקרי ערך שיש לכל אחת ואחד מאיתנו. עלינו לטפח את המשאבים האלה ולשמר עליהם מכל משמר, גם, ובמיוחד כשקשה. רק מחשבה ביקורתית שכזו, שלא לוקחת את מוסכמות החברה והנורמות החברתיות כמובנות מאליהן, שתמיד בוחנת אותן מחדש ומבקשת לעשות התאמות וחידושים לפי הצורך, תבטיח את חירותם של האנשים באותה חברה לאורך זמן:

״גם אם רק החברה יכולה לספק ביטחון ויציבות, הנה רק היחיד, הפרט, מחונן ביכולת הבחירה המוסרית – ביכולת לחולל שינוי, שהוא תפקודם הבסיסי ביותר של החיים״.